"הכול אני יכול בחופש הגדול" - חוץ מלעבוד, לחיות ולנשום

"הכל אני יכול בחופש הגדול" כתבה נעמי שמר בשיר שהיה להמנון של ימי הקיץ בילדותנו.

באותם ימים רחוקים, היה להורים קל יותר לעבור את ימי החופשה: רוב האימהות לא עבדו או הועסקו במשרות חלקיות - ודי היה במחזור אחד של קייטנה, בצירוף הפעלות שונות שלא היו כרוכות בתשלום, כדי לעבור את הקיץ בשלום.

המציאות הישראלית השתנתה מאז פלאים: נשים ואימהות לא רק שיצאו לעבוד אלא גם פיתחו קריירה, מחירי הקייטנות האמירו וילדים שפעם אפשר היה להשאיר לבד בחצר שישחקו עם ילדי השכנים מבוקר ועד ערב = הפכו מכונות לשאיבת מזומנים.

כלומר, הכל השתנה, חוץ מדבר אחד: לוח החופשות של המורים.

הידעתם שישראל היא שיאנית ה-OECD בפער בין ימי החופשה במערכת החינוך לאלה של ההורים?

במדינה נורמלית היו מכריזים כבר על יולי כחודש מלא של לימודים, בטח במציאות שבה בכל הכיתות יש מזגנים. אז היו יוצאים לחופשה של חודש באוגוסט - ואת החודש השני שלה היו מצמידים לחגי תשרי: מהשבוע שלפני ראש השנה ועד לזה שאחרי שמחת תורה.

המורים היו מפוצים מהחיסכון למשק, שמפסיד היום מיליארדים בימים שבהם ההורים מושבתים בגלל הילדים - בין אם הם נשארים אתם בבית או גוררים אותם למקומות העבודה שהופכים למתנ"סים מאולתרים.

ההורים לא היו נאלצים להיפרד מאלפי שקלים חיוניים, והכי חשוב: סבא וסבתא היו ניצלים מהתמוטטות עצבים.

אז למה זה לא קורה, אתם שואלים? אולי כי חברי הכנסת ייצאו בשבוע הבא לחופשה של שלושה חודשים, אז כנראה לא אכפת להם שאנחנו, האזרחים הקטנים, לא מוצאים פתרונות לילדים.

שיהיה לכולנו המשך קיץ נעים.