בשנת 2013, חודשיים אחרי שהכריז על פרישתו מהחיים הפוליטיים, חתם אהוד ברק על חוזה ייעוץ עם בנק ההשקעות השווייצרי יוליוס בר. ברק גויס כדי לעשות דבר אחד פשוט: לפתוח דלתות. תפקיד בלי תיאור משרה, בלי מדדי הצלחה ובלי מועד סיום. לא מקצוע, פונקציה. כמו פותחן שימורים. מישהו שמגיע עם מפתח מאסטר, פותח את מה שלא נפתח, ומניח את הכלי בצד עד הפעם הבאה. בעולם העסקי הוא האדם שבגללו אנשים חשובים עוצרים הכל ומקשיבים. הדלת נפתחת עוד לפני שמישהו הקיש עליה.
אתמול דובי פרנסס, איש השקעות ישראלי אמריקאי ומקורב לנתניהו האב, חיפש מפתח מאסטר ומצא את אבנר נתניהו. הבן של ראש הממשלה נכנס בעזרתו לעולם ההון סיכון. עכשיו הוא Senior Associate ביחידה החדשה של Group 11 שמתמקדת בטכנולוגיות הגנה וסייבר.
וזה לא מוצא חן בעיני אלה ששונאים את נתניהו האב, ומנצלים את ההזדמנות להתגולל על הבן. כי בינינו, הניסיון שלו בתחומים האלה והכישורים הספציפיים לתפקיד ממש לא רלוונטיים, כי אין לו כאלה. והוא גם לא זקוק להם. יש לו שם משפחה וניסיון שצבר בחברת יעוץ אסטרטגית שלא גורע, וזה מספיק בהחלט לדרישות התפקיד. כשאהוד ברק עשה את אותו הדבר, זה החליק בגרון. כשנתניהו ג'וניור מעז להשתמש ביתרון הכי גדול שלו, הייחוס המשפחתי, זה אסור.
וזה המקום לחזור רגע אחורה או קדימה, תלוי איך מסתכלים.
בעולם העסקים יש מגוון תפקידים. חלקם מוכרים וחלקם פחות. כולנו לפחות תיאורטית יכולים לנסות להתקבל למשרת מנכ"ל, סמנכ"ל שיווק, מנהל משאבי אנוש, פועל ייצור או סדרן. הכול תלוי בכישורים, בהשכלה ובניסיון. אבל יש תפקיד אחד שלא דורש אף אחד מהשלושה. קוראים לו פותחן דלתות.
פותחן הדלתות הוא לא מקצוע. זו לא התמחות. זו נגישות. יש לו את מספרי הטלפון הנכונים, או את האפשרות להשיג אותם, את הקשרים הנכונים, את השם הנכון. וכשהוא מדבר עונים. בינינו, נתניהו לא חריג. רק חסר לו עבר ביטחוני או פוליטי שמקשט את המינוי.
קחו את גבי אשכנזי למשל. הוא מונה ליו"ר חברת "שמן", שהתיימרה למצוא נפט מול חופי אשדוד. לא היה לו מושג בעסקים, אבל היה לו שם שכולם מכירים ותדמית מעולה. "שמן" גייסה מאות מיליונים מהציבור גם בזכותו.
אלא שהקידוח נכשל, המנייה התרסקה בתשעים אחוז, והציבור הפסיד. אשכנזי עזב עם שכר של 3 מיליון שקל. בלי דרמה, בלי קריאות לבטל את השיטה. למה? כי היה רמטכ"ל. כי הסיפור עטף את המינוי. וגם אחרים קפצו ראש מהצבא לעולם העסקי, בתקווה שהקשרים יעשו את העבודה. דן חלוץ, דורון אלמוג, גיורא איילנד. פותחנים.
גם פוליטיקאים מצאו לעצמם מקום חמים על ספסל החברות הציבוריות. משה כחלון מונה ליו"ר חברת יונט קרדיט, שנקלעה לרצף אירועים בעייתיים. חיים רמון נחת בוונטייז, שלד בורסאי שלא התרומם. דני נוה היה יו"ר כלל ביטוח, והמניה נחתכה בחצי. הוא עצמו גרף תגמולים של עשרים מיליון שקלים.
איילת שקד, שרת המשפטים והפנים לשעבר, אישה רבת קשרים במקומות הנכונים, הצטרפה בתחילת 2023 לקרדן נדל"ן. אין לה ניסיון ביזמות קבלנית, היא לא ניהלה מעולם חברת בנייה. אבל היא תכהן כיו"ר דירקטוריון פעיל. היא לא נכנסה תחת הרדאר. להפך. אין לה רקע בענף, אבל יפרסו לה שטיח אדום בכל אתר בנייה שבו יש יותר מדי רגולציה ולא מספיק אישורים.
ולא נשכח את רובי ריבלין, נשיא המדינה לשעבר, שמונה לנשיא חברת אלקטריאון, מפתחת כבישים חכמים. המינוי הוצג כאידיאולוגי, ירוק, מחובר לערכים. בפועל נועד לחשוף את החברה לממשלות ולמקבלי החלטות בעולם. גם זה בסופו של דבר פותחן דלתות.
כולם, מברק ועד ריבלין, מככבים במועדון החברים האקסקלוסיבי הזה, שמניב אחלה משכורת. חברות מציבות אותם על הלוגו ומקוות שהם יביאו את הכסף, את הרגולציה, את היח"צ. אבל לא מעט מהם מתקשים לספק את הסחורה. שוק ההון אכזרי, המשקיעים לא נותנים הנחות, והשם שלך לא מגן על המניה כשאין תוצאות.
אז נשארנו עם אבנר. בנו של ראש הממשלה. והוא לא פחות ראוי מכל היתר, ומגיע גם לו להשתתף במסיבה. כואב לכם? תתגברו. ותניחו לו. למרות ששם המשפחה שלו נתניהו, גם לו מותר לעשות את הסיבוב שלו.