אמא נפטרה בראשית השבוע שעבר. צער הפרידה הוא כמובן ענייני האישי, אבל גילה של אמי, כמעט 96 וחצי שנות חיים, הוא דווקא עניין לציבור. למה?
ראשית מפני שלא מדובר במקרה נדיר. כלומר, לעזוב את העולם בשנתך ה-97 נחשב עדיין מעל לסטטיסטיקה, אבל מדובר בעניין שהולך ונעשה נפוץ יותר ויותר. למעשה אם נבחן את גיל הפטירה הממוצע לנשים, בערך 85 שנים, נראה שהוא מושפע מאוד מנשים שהלכו לעולמן בגיל צעיר.
רוצה לומר, למי שהגיעה בבריאות טובה, למעט כמה בעיות גריאטריות שהן כמעט בבחינת כורח המציאות, לגיל הזה, יש סיכוי סביר לעבור את גיל 90 ואף למעלה מכך. כלומר - לחיות עוד כ-30 שנה מעל לגיל הפרישה. אמי, למשל, שהייתה גננת לאורך כל חייה הבוגרים, הייתה פנסיונרית במשך 35 שנים שבהן שמרה על רמת חיים טובה.
אמנם גבר שיפרוש מעמל, כחוק, בגיל 67, וייפרד מהעולם על פי הלוח הסטטיסטי של תוחלת חיי הגברים בישראל בגיל 83 (גם כאן עיגלתי מעט למעלה), יצטרך לממן רק 16 שנות חיים ללא מקור הכנסה מעבודה, אבל גם כאן הסטטיסטיקה מטעה - אם הגיע אל "סף המוות הסטטיסטי" בבריאות טובה, גבוהים סיכוייו לחיות לפחות 20 שנים על חסכונותיו, בתוספת קצבת הביטוח הלאומי, כמובן.
תאמרו שאפשר לחיות בצמצום, וזה נכון. תאמרו שעם השנים פוחתות ההוצאות - וגם על כך אפשר להסכים: אמי למשל, שפעם הייתה ממלאת מקרר בקניות המזון שלה ושלא היה ביקור אצלה שלא היה מסתיים בלי "שופינג" - ממאכלים שבישלה באהבה ועד לכל מני גבינות ופירות שתקעה לידינו ביציאה "שיהיה לדרך", צרכה בערוב ימיה מעט מאוד.
יחד עם זאת, מגמת הנסיגה בהוצאות שלה בסופרמרקט הגיעה רק לאחר שעברה כבר את גיל 90. כלומר, רק כ-28 שנים לאחר שהפסיקה לטלטל תוף מרים בידה כדי לזמן פעוטות ל"ריכוז"...
הוצאות זקנה
במהלך השנים הראשונות לפרישה, נמצאים עדיין רוב הגמלאים בבריאות טובה, שמשמעותה כמעט בהכרח היא הוצאות גדולות יותר. למה? כי כשהגוף עדיין מתפקד כהלכה רוצים להספיק עוד כמה נסיעות לחו"ל, עוד קצת מסעדות עם חברים, עוד כמה שבתות של (למשל) להזמין את כל המשפחה לבית הארחה, כדי לבלות סוף שבוע עם הילדים והנכדים.
אלה יכולות להיות השנים הטובות ביותר של רבים מאתנו, שנים שבהן קוצרים פירות על ההשקעה במשפחה, אבל בעיקר, שלא לומר "רק", אם יש לכם פנסיה טובה.
אמי למשל גרה במשך 15 שנים בבית דיור מוגן. מודל התמורה הורכב מפיקדון בן כמה מאות אלפי שקלים ש"נאכל" במשך חמש שנים (אפשר לומר שהיא בהחלט הכתה את הסטטיסטיקה: אבי, שעבר איתה, נפטר בגיל 85, רק כחודשיים לאחר המעבר), שלאחריהן שילמה דמי שכירות בגובה של קצת יותר מ-10,000 שקלים לחודש. נכון שמעבר לכך היא לא נזקקה ליותר מדי, אך עדיין תקציב ה"בזבוזים" שלה כילה יותר מאשר קצבת הביטוח הלאומי, שעומדת בבסיסה על פחות מ-2,000 שקל לחודש.
הנה עוד לקח, נישתי אך חשוב בעידן של "אל-הורות" מתפשטת, בעיקר בקרב קבוצה שדווקא שומרת על רמת חיים גבוהה. אני לא שופט ערכית את הבוחרים שלא להביא ילדים לעולם, ואני בטח לא חושב שהזדקקות למי שיסעד אותנו לעת זקנה היא סיבה מספקת להקמת משפחה, אבל מבחינה פרקטית זה משית עליהם עוד אחריות שיש לה משמעות כלכלית: אמי הייתה אישה עצמאית כמעט עד ליומה האחרון, אבל לאחר שנפלה ושברה את הירך (מה שהוביל למותה בטווח של כשלושה חודשים), הייתה הנוכחות היום-יומית שלנו, שלושת בניה, מה שהבטיח שתקבל את הטיפול הרפואי הטוב ביותר, שתהיה מוקפת תמיד בדורשי טובתה ובעיקר - שלא תסבול כאבים מיותרים לאורך הדרך אל דרכה האחרונה.
אמא, שתמיד התחשבה בנו, גאלה אותנו מייסוריה בתוך חודשים מעטים, אבל בעידן תוחלת החיים המתארכת, מצב שכזה יכול לקחת גם שנים. לכן מי שבחר שלא להביא ילדים לעולם (או אפילו שילדיו היגרו לחו"ל - ראיתי גם כמה מקרים כאלה במחלקה הסיעודית שבה שהתה אמא בחודשי חייה האחרונים), צריך לדאוג שיהיה גורם שיסעד אותו תמורת שכר.
עשרים על עשרים
מאחר שהדבר האחרון שהייתי רוצה הוא שתבזבזו על קריאת הטור הזה זמן איכות שתוכלו לבלות עם הוריכם או ילדיכם, בכדי ליצור זיכרונות טובים, הדבר היחיד שאנו מותירים אחרינו באמת, הבה נתחיל לסכם.
אתם רוצים זקנה מכובדת ומכבדת? התכוננו לפנסיה שתכניס לכם לפחות 20 אלף שקלים לחודש למשך לפחות 20 שנים (רצוי כמובן יותר). לכן, עשו לעצמכם טובה: בדקו כבר עתה כשאתם עדיין חסונים מספיק כדי לייצר כסף וצלולים מספיק כדי לנהל אותו, איזה סכום חודשי אמורים מקורות ההכנסה שלכם לייצר לגיל פרישה (זו לא חייבת להיות רק קרן הפנסיה, אלא גם חסכונות אחרים, למשל תיק ניירות ערך, פיקדונות וכמובן - נדל"ן מניב, למשל דירה שתוכלו להשכיר).
הסכום החודשי הצפוי מניח את דעתכם? נהדר - מי ייתן ותמשיכו לייצר וליצור בבריאות טובה עד 120 (אגב, זו תוחלת חיים שסביר להניח שתהיה הגיונית בדור הנכדים שלנו), אבל אם חלילה לא כך הוא הדבר: מהרו לשנות את מבנה החיסכון הפנסיוני שלכם גם במחיר של פגיעה קלה ברמת החיים היום.
נכון שמדובר בדילמה שהיא מעט פילוסופית, אבל גם אם אתם יותר צרצרים מנמלים, ומאחר שאין אדם יודע את מניין שנותיו מראש, אציע לכם רק זאת: היצמדו לכל הפחות לנוסחת ה- 20/20, דלעיל. וכמובן - רק בריאות ואריכות ימים!
לזכרה של אמי, רבקה קיפניס ז"ל, 2025-1929