עת המראתי לחופשה קצרה בבירת איטליה, חשבתי על כמה דברים שעלולים לתסכל אותי, למשל שיתברר לי שאפשר לנהל חיים גם ללא התראות "צבע אדום", שניתן לשרוד גם מבלי להתעדכן בכותרות החדשות בכל שעה - ועוד תסכולים ששמורים למצבנו הביטחוני המדורדר בשנתיים האחרונות. הדבר האחרון שחשבתי היה שמה שיינעץ לי כחץ - אם לא בלב אזי לפחות בכיס - הוא ישיבה בבית קפה.
התעוררנו מוקדם בבוקרו של סופ"ש ויצאנו אל הרחוב, לקפה קטן ואם אפשר גם ביס. מרחוק ראינו בית קפה שלא רק נראה חמוד, אלא אף שקק פעילות בעוד אחדים מעמיתיו בסביבה עוד עסקו בגרירת שולחנות וכיסאות והצבתם על המדרכה.
הזמנו אספרסו קצר, אספרסו ארוך, פניני (לחם) עם פרשוטו, מוצרלה ועגבנייה (יש גם גרסאות כשרות יותר), מאפה דמוי סופגנייה במילוי קרם פטיסייר ובקבוק של מים מינרלים.
את התקרובת נשאנו בעצמנו אל השולחן והתייצבתי ליד הקופה כדי לשלם את החשבון: 9.6 אירו שהם בערך 36 שקלים לפי השער היציג.
מאחר שהיה זה בוקר יום ראשון, בילינו בבית הקפה שעה ארוכה. איש לא ביקש מאתנו למהר ולסיים, על הקיר לא נראו אזהרות בדבר מינימום הזמנה מחשש שמא יבוא מישהו עם מחשב נייד ויהפוך את המקום למשרד בעודו משלם רק על כוס קפה, ניצלנו את השירותים במקום, את הווי-פיי כדי להתעדכן בכותרות השעה (בכל זאת, מתברר שאפשר להוציא את הבני אדם מישראל, אבל לא את ישראל מבני האדם) וכל זאת תמורת 36 שקלים, הסכום שהייתי משלם בעירי, תל אביב, רק על הכריך (אני כבר לא מדבר על איכות חומרי הגלם).
תאמרו שאפשר גם ביותר? בוודאי שאפשר - אם בחרתם לשתות את הקפה של הבוקר מול אחת המזרקות בפיאצה נבונה, תשלמו בהתאם - רק שאז אתה לא משלמים רק על כוס קפה וכריך, כי אם על הארכיטקטורה הווירטואוזית של ברניני.
חיים בשביל לאכול
לא הייתי מתעכב על המקרה הזה אלמלא ייצג תופעה רחבה הרבה יותר. עבדכם הנאמן הוא מה שנקרא "פודי". כלומר, צורך מוזיאונים במידה, ארכיאולוגיה במשורה, שופינג רק לשעה בכל נסיעה, אבל לעומת זאת - מסוגל לבכות מאושר מול מנה במסעדה.
וכזאת הייתה הנסיעה הפעם: מהקפה של הבוקר לדרינק של לפני הצהרים, ממנו לארוחת הצהרים - ואחרי מנוחה קצרה נוהל דומה של ערב: קוקטייל בין ערביים, ארוחת ערב ודרינק לילי בבר.
בתל אביב כבר הייתי מתרושש, אבל ברומא נהגתי לא סתם כרומאי, אלא אפילו כקיסר ממש. הנה קצת מחירים: פיצה במסעדה תעלה כ-10 אירו. בחלק מהמקומות המחיר יכול לטפס, בהתאם לתוספות, עד ל-18 אירו. על האיכות אני כבר לא מדבר.
מחירי היין במסעדות הטובות נעים לרוב בין 20-30 אירו לבקבוק. יש גם ביותר (אם תרצו אפילו פי שניים ושלושה), אבל קחו מילה של מי שמחבב מאוד יין: רוב היינות בסביבת המחיר של כ-26 אירו (מאה שקל) יכו כל יריב ישראלי שזה מחירו בחנות (כלומר לפני מכפיל הרווח של 250%-300% שמסעדני ישראל נוהגים לגבות).
מנה של פסטה רומאית פשוטה "קאצ'ו אה פפה" (כלומר עם גבינת פקורינו ופלפל שחור) תעלה 10-14 אירו, מנות ראשונות, בהכללה, ייכללו במחיר הזה, עם מעט מאוד חריגים אפילו באזורים מתוירים.
במילים אחרות, ארוחה של שתי מנות ראשונות ושתי מנות פסטה, תעלה כמאה שקלים לסועד. מתי בפעם האחרונה נכנסתם למסעדה בתל אביב ושילמתם סכום דומה?
טיפוח הכרס לצד שברון הלב הזה לא נפסקים גם בפאב: חצי ליטר של בירה מהחבית מטפס למחיר של 7 אירו, שליש נמכר לרוב ב-5 אירו (כלומר: 27 שקל ו-19 שקל), קרוב למחיר של הברים הזולים ביותר בישראל - והרבה מתחת ליקרים שבהם.
ההשוואה האמיתית
עניינו של המדור הזה אינו הטעם אלא המחיר, אבל פטור בלא כלום הרי אי אפשר, לכן אציין שעם כל הכתרים הקולינריים שעוטרת תל אביב לעצמה, פה ושם אפילו בצדק, הרי שמבחינת איכות חומרי הגלם אי אפשר להשוות: פעם ניצחו אותנו רק בבשרים ובגבינות, היום זה גם בטעם הירקות.
אז תאמרו שהשכר הממוצע ברומא נמוך מזה של תל אביב ותצדקו כמובן - הוא אכן נמוך ב- 25%-30%, אבל כוח הקנייה שלו אפקטיבי בהרבה.
תמיד ממקדים את הפערים במחיר בין ישראל למדינות אירופה בהשוואת בסופרמרקטים ובתמרוקיות השונות, אבל מעטים מאתנו נוסעים לחו"ל כדי לקנות בסופרמרקט, לא כל שכן מהגרים בגלל מחיר המילקי, כלומר - ההשוואה הכי נכונה למי שטס לחופשה היא בין מחירי בתי הקפה, המסעדות והברים - שיהפכו להוצאה הגבוהה ביותר לו אחרי טיסה ומלון.
בוכים לתוך הקינוח
אני כבר לא זוכר מתי יצאנו ממסעדה בתל אביב, אפילו לא מהיקרות שבהן, אחרי בקבוק יין וארבע מנות עם חשבון נמוך מ-500 שקל לזוג, לפני טיפ.
אללי - זה היה בדיוק הסכום (125 אירו) ששילמנו על האחרונה הטובה ביותר שאכלנו כאן, במסעדה ששמעה יצא למרחוק בשל מנות הדג ומנות הפסטה הנהדרות שמוגשות בה.
מה כלל החשבון? פתיחים שהיו צלחות נדיבות - אחת של בשר והשנייה של דג במשקל של למעלה מקילוגרם שהוגש לנו מפולט ועם תפוחי אדמה מושלמים לצידו (מנה שמראש מוגדרת בתפריט כמיועדת לשני סועדים), בקבוק מים מינרלים, לחם, בקבוק יין ("התפרענו" והשקענו בו 28 אירו) ושני קינוחים מופלאים - טירמיסו שהיה מלוח בגלל הדמעות שהגרנו לתוכו ועוגת פיסטוק קרה שכמעט גרמה לי לבקש מקלט מדיני-קולינרי בבירת איטליה.
חצי מחיר מתל אביב
ניסינו להשוות את המחיר לאחת הטובות שבמסעדות תל אביב - וגילינו שיצאנו בחצי מחיר.
מני ובי עלו מחשבות על חברינו המסעדנים בעיר העברית הראשונה שמודים שהם נאלצים להפקיע מחירים כדי לפצות את עצמם על תקופות שפל שמתרגשות עליהם חדשות לבקרים, או על חמדנותה של עיריית תל אביב (במשך ארבעה ימים לא ראינו ולו פקח אחד, שהוא "הלקוח הנאמן" ביותר של המסעדות והברים בעירנו, כלומר - הראשון שמתייצב ורושם להם קנס על האוויר שהם נושמים), אבל קטענו אותן, כדי שלא להתקוטט עם ידידים, אפילו בדמיוננו.
אבל אללי, חשבתי, גם אם יוסר האיום הבטחוני מעל ישראל (כלומר, במגבלות הז'אנר, עד לעונג הבא) - איזה תייר ירצה לבוא לישראל ולשלם מחירים מופקעים בכל אשר יפנה?
את ההרהורים הנוגים ארזנו ביחד עם כמה גבינות ונקניקים (המחירים במעדנייה בכלל גרמו לי ליילל: לכו לשוק לווינסקי ותשלמו כפליים, ממש כך) לתוך הטרולי ושבנו לישראל.
אם לא לצאת למסעדה בתל אביב בחודש הקרוב, לפחות נוכל לארח חברים לערב של גבינות ויין כדי לקטר ביחד על כך שפעם היה יקר לצאת מהארץ, בעוד שהיום יקר לצאת בגבולותיה.