במהלך שקט ובלתי נתפס, ישראל נפרדת מהמלאי האסטרטגי לשעת חירום

בצל המשבר הכלכלי המתמשך, יוקר המחיה והמציאות הביטחונית הלא יציבה, בוחרת מדינת ישראל לבצע מהלך שקט אך מהותי: היא נפרדת מהמלאי האסטרטגי של מזון לשעת חירום - ובמקום להחזיק בו בעצמה, היא מעבירה את ניהולו לידי גורמים פרטיים, באמצעות מודל של ליסינג. את האורז, השמן והשמרים שהיו מאוחסנים במחסנים ממשלתיים, המדינה מוציאה כעת למכירה פומבית.

השאלה המתבקשת היא: למי נמסרים המפתחות של המזווה הלאומי, והאם אנחנו באמת יודעים מה יהיה על הצלחת שלנו ברגע האמת?

עד היום, הייתה למדינת ישראל מדיניות ברורה: רכישת מוצרי יסוד בכמויות גדולות, אחסונם במחסנים ממשלתיים, חידושם לפי תוקף, ושימוש במלאי בעתות משבר. מדובר היה במערכת עם עלויות לא מבוטלות, אך בעלת שליטה ישירה של המדינה, יכולת פיקוח, תגובה מיידית, ותחושת ביטחון בסיסית לאזרח.

כעת, הרפורמה משנה את חוקי המשחק. המלאים לא יוחזקו עוד על ידי המדינה, אלא על ידי ספקים פרטיים ש"ישמרו עליהם עבורה" בתמורה לתשלום, ויחויבו לספק אותם לפי דרישה, במקרה חירום.

המודל נקרא "שירותי ליסינג למלאי", אך בפועל מדובר בהפרטת האחריות הלאומית לאחת המשימות הבסיסיות ביותר: הזנת האוכלוסייה בעת מצוקה.

אז מי באמת מרוויח - הקופה הציבורית או החברות? על פניו, מדובר במהלך חכם: המדינה לא צריכה לשאת בעלויות אחסון, תחזוקה, ביטוח, לוגיסטיקה ופחת. ספקים פרטיים מיומנים ומנוסים בתחום השינוע והאחסנה יבצעו זאת ביעילות גבוהה יותר.

אבל מאחורי הקלעים מסתתרת שאלה מטרידה: כמה יעלה למדינה לתחזק את ה"מוכנות" של חברות פרטיות אלו? הרי אותן חברות אינן מחזיקות את המלאי לשם שמיים - הן דורשות תשלום קבוע כדי לשמור אותו זמין. כלומר, המדינה אולי לא תקנה את הסחורה אבל היא עדיין תממן את זמינותה. ומה יקרה ביום בו החברות ייכנסו למשבר בעצמן? או כאשר לא יעמדו בתנאי המכרז? האם יהיה למדינה תחליף מיידי? האם תוכל להפעיל את החוזה במהירות בעת חירום? והאם בכלל אפשר לאכוף יעילות בעת מלחמה או קריסת שרשרת אספקה?

האם ניתן לסמוך על גורמים חיצוניים שינהלו את המזון שלנו ביום פקודה - זו לא שאלה תיאורטית. בתרחישי קיצון כמו מלחמה בצפון, חסימות נמלים, או משבר דלק - שרשראות אספקה קורסות, קווי תובלה משובשים, והציבור נזקק למזון בסיסי במהירות. האם ספק פרטי, עם מערך הפצה מסחרי, יוכל לפעול בצורה מסודרת, בטוחה ושוויונית?

בנוסף, כאשר האחריות בידי חברות פרטיות האינטרס הרווחי עלול להוביל לעיכובים, קיצורי דרך, או חוסר רצון לספק לאזורים פחות משתלמים, כמו יישובים בפריפריה, קיבוצים מבודדים או מגזרים מודרים.

המדינה נפרדת מהמלאי - אך מה המחיר האמיתי? כחלק מהמהלך, מפרסמת המדינה מכרזים למכירת מלאי המזון הקיים שברשותה. הכמויות אינן מבוטלות: אלפי טונות של אורז, שמן ושמרים שנרכשו, אוחסנו והוחזקו במשך שנים. אך מה שאנחנו לא יודעים זה כמה עלה למדינה לרכוש אותם וכמה היא תקבל כעת תמורתם.

במילים אחרות: האם המדינה מוכרת בזול מלאי יקר רק כדי להיפטר ממנו ולהתחיל מחדש במודל מופרט? ואם היא לא תצליח למכור את המלאי במחיר ראוי האם תיאלץ למכור בהפסד, או לגרוס מוצרי מזון טובים?

לכאורה, מכירת מלאי ממשלתי לשוק החופשי אמורה להוריד מחירים: פתאום יש עודפי אורז, שמן ושמרים שמוזרמים למשווקים ורשתות. ההיצע גובר על הביקוש, והמחיר כך לפי הכלכלה הקלאסית אמור לרדת כשהיצע עולה על הביקוש, אבל בישראל של 2025, התיאוריה הזו לא תמיד עובדת.

רשתות השיווק עלולות להבליע את ההוזלות, היבואנים ימשיכו למכור במחירים קבועים, והצרכן כמו תמיד יישאר מחוץ למשוואה. במקרה הפחות טוב, המהלך הזה לא רק שלא יוזיל את המחירים אלא ישמש לניסוי כלכלי על גבו של הציבור, שמממן את המדיניות החדשה מבלי להבין אם הרוויח או הפסיד ממנה.

בסופו של דבר, מדובר בשאלה עקרונית הרבה יותר ממכרזי אורז או שמן: האם מדינה יכולה להרשות לעצמה להפסיק להחזיק במזון בעצמה ולהפקיד את המזווה הלאומי בידי גורמים מסחריים? התשובה תלויה לא רק בחשבון הבנק אלא גם באמון הציבור. האם בעת מלחמה, סגר, רעידת אדמה או משבר אנרגיה - נדע שמישהו שמר עלינו? או שמא נגלה שהמזווה הלאומי נותר סגור כי מישהו לא שילם חשבון בזמן?

ומה הלאה? גם את התחמושת נפקיד בידי חברות פרטיות? אם היום אנו מוכנים להעביר את ניהול מלאי המזון הלאומי לגורמים מסחריים, מחר אולי יישאלו אותם שאלות על תחמושת, דלק, ואמצעי לחימה. מה בעצם ההבדל? גם מזון וגם תחמושת הם משאבים קריטיים לשעת חירום, שנועדו להבטיח את המשכיות המדינה, ביטחון האזרחים וחוסן לאומי בעת משבר.

האם גם אמצעי הלחימה ייכללו בעתיד ב"מכרז ליסינג", כשחברה פרטית תבטיח "לשמור" על הטילים ולהעבירם לפי דרישה? ואם לא, מדוע המזון, היסוד הראשון להישרדות, זוכה ליחס אחר?

יתרה מכך, על איזה מודל בינלאומי מוכח התבססה הממשלה בקבלת ההחלטה? האם יש מדינות מפותחות שמפקיעות מהמדינה את האחריות הישירה למלאי המזון הלאומי ומעבירות אותו לסקטור הפרטי? ואם כן מהם הלקחים שהופקו, ומה מנגנוני הפיקוח והאכיפה שנבנו שם?

נראה כי המהלך בישראל התקבל ללא דיון ציבורי מספק, ללא שקיפות מלאה לגבי העלויות וללא בסיס מחקרי רחב אלא מתוך רצון לחסוך בטווח הקצר, גם במחיר סיכון ארוך טווח.

שורה תחתונה, מדובר ברפורמה מהפכנית ורגישה, שאולי חוסכת כסף אך טומנת בחובה סיכונים חמורים. אם המדינה לא תבטיח פיקוח הדוק, חוזים נוקשים, שקיפות מלאה, ופיזור גיאוגרפי של המלאים אנחנו עלולים למצוא את עצמנו רעבים לא רק למזון אלא לתשובות.