לנסוע 20 דקות בשביל פער של 32%? כך הזניקו האזעקות את הסופרים השכונתיים

השטח הכלכלי הישראלי עובר רעידת אדמה שקטה. בעוד כל העיניים נתונות למסכי החדשות ולעדכונים הביטחוניים, מתרחשת תופעה מרתקת שמשנה את פני הקמעונאות המקומית לבלי הכר. מרכזי הקניות הענקיים שפעם רחשו חיים הפכו לזירות רדומות, בעוד הרחובות השכונתיים חוזרים לכבודם של פעם. אבל המחיר של הקרבה הזו? מעבר לכל דמיון.

יוקר המחיה היה כבר בלתי נסבל לפני המלחמה, אבל השילוב בין הלחץ הכלכלי לבין הלחץ הביטחוני יצר מציאות חדשה לגמרי. המחירים לא רק שלא הפסיקו לזנק - הם זינקו לגבהים חדשים על רקע תופעה מעניינת שמתחילה להתגבש: בזמן משברים ארציים וגלובליים, העסקים האורבניים מתחזקים ונהפכים להיות מבוקשים יותר ויותר מחנויות הענק ומרכזי הקניות מחוץ לעיר.

השינוי התרחש באופן פתאומי ודרמטי. בזמן שהסתובבנו עם שעון עצר והתכוננו לכל אזעקה והתראה שתבוא כדי להיות מוגנים, מרכזי הקניות הגדולים הפכו כמעט לשוממים. התמונה המוכרת של משפחות שלמות שמבלות שעות במרכזי קניות, מטיילות בין החנויות ונהנות מחוויית הקנייה, נעלמה כמעט בן לילה.

במקביל, תופעה הפוכה התרחשה בחנויות השכונתיות. מקומות שבעבר שימשו בעיקר לקניות מהירות ומשלימות : חלב, לחם, מוצרים שנגמרו באמצע השבוע זינקו בהיקפי המכירות באופן דרמטי. מה שהיה פעם רק "קפיצה מהירה למרכול" הפך לקניות מקיפות של סל מלא, לעיתים אפילו הקניות החודשיות השלמות, ממש מתחת לבית.

התופעה הזו לא התרחשה רק בערים הקרובות לגבול או באזורים המתוחים במיוחד. זה קרה בכל רחבי הארץ - מתל אביב ועד באר שבע, מחיפה ועד אילת. הישראלים החליטו שהקרבה לבית חשובה יותר מחיסכון בכסף, גם אם זה אומר לשלם 30% יותר על אותם המוצרים.

אז מה בדיוק השתנה בראש של הצרכן הישראלי? התשובה מורכבת ומרתקת. הזמן הפך למטבע היקר מזהב, הקרבה לבית הפכה לביטחון פיזי ונפשי, והמהירות הפכה לא רק לנוחות אלא לחיוניות ממש.

כשאתה יודע שבכל רגע יכולה לצלצל אזעקה, כל דקה נוספת מחוץ לבית היא דקה של סיכון. כשאתה יודע שהילדים ממתינים ברכב או בבית, כל דקה נוספת בקניות היא דקה של חרדה. כשאתה יודע שאתה חונה בחניה כפולה כי פחדת להיכנס לחנייה התת-קרקעית, כל דקה נוספת היא דקה של לחץ.

"הילדים ממתינים ברכב", "אני חונה בכפול", "יש לי פגישה בעוד רבע שעה", "אני לא רוצה להתרחק מהבית" - אלו המשפטים שחוזרים על עצמם בכל קנייה. הלחץ הזה הופך אותנו לעיוורים למחירים ולפערים המטורפים שמתרחשים מתחת לאפנו.

המחקר המקיף שערך המכון לחקר הקמעונאות חושף מציאות שקשה להאמין לה. לא מדבר על השוואת מחירים בין ערים שונות, לא על הבדלים בין מרכזי קניות לחנויות שכונתיות, אלא על פערי מחירים מטורפים על אותו מוצר באותה שכונה.

כשמתבוננים על הנתונים, קשה לא להתרגש. רשת רמי לוי, הידועה בתדמית הרשת הזולה בישראל, מציגה פער של 32% בין הסניף השכונתי שלה לסניפי הענק שלה. זה פער שגורם לכל אחד מאיתנו לחשוב פעמיים: האם זה שווה להוציא את הרכב מהחניה בשמש הקודרת, לנסוע 20 דקות לסניף המוזל, לבזבז דלק ולהסתכן בדרכים, רק כדי לחסוך 32%?

מצד שני, הלקוחות הנאמנים של רשת שופרסל יכולים לנשום לרווחה יחסית. הפער של 10% בין הסניפים של הפורמטים השונים בין "שלי" ל "לדיל" עשוי לא להצדיק את הוצאות הנסיעה, הזמן הדרוש והעלויות הנלוות.

השוואת היתרונות והחסרונות בין סניפי הענק לסניפים האורבניים חושפת דילמה מורכבת שכל משפחה צריכה להתמודד איתה מחדש. בסניפי הענק, הצרכן זוכה לחוויית קנייה מוגברת שכוללת מגוון מוצרים רחב הרבה יותר מכל מה שחנות שכונתית יכולה להציע, מחירים זולים יותר באופן משמעותי, ולעיתים אפילו חוויית בילוי משפחתית שלמה.

אלא שהיתרונות האלה באים במחיר כבד. החיסרון המובהק של הקנייה בסניפי הענק הוא מה שקוראים לו "אפקט העגלה הגדולה". כשהעגלה גדולה והמקום רחב, אנחנו ממלאים את העגלה בפיתויים ומוצרים שלא תכננו לקנות. ואם תכננו לקנותם, אז אולי לא בכמות הגבוהה שאנחנו בסופו של דבר רוכשים.

"יש מבצע ארבעה במחיר שלושה", "המבצע תקף רק השבוע", "זה רק 10 שקל יותר לקחת את הגודל הגדול" - המשפטים האלה מלווים כל קנייה בסניף ענק, והתוצאה היא שהחיסכון הכלכלי הופך לבזבוז דרך הדלת האחורית.

חיסרון נוסף ומשמעותי הוא הזמן. הקנייה בחנויות גדולות אורכת פי שלושה ויותר מקנייה בחנות אורבנית. המרחקים הארוכים בתוך החנות, סיבוב הקניות המורכב ואינו נגמר, הסבלנות הנדרשת טרם הגעה לקופה, הסקרנות הטבעית לגלות מוצרים חדשים, וחלק מהבילוי שמוביל אותנו לבזבוז זמן יקר.

כל זה בלי לדבר על עלויות נסיעה נוספות דלק, בלאי הרכב, דמי חנייה במקרים מסוימים, תחבורה ציבורית, והזמן שלוקח לנסיעה הלוך ושוב.

בסניפים האורבניים, הסיפור הוא אחר לגמרי. אנחנו נמצאים בסביבת המגורים או העבודה, ברוב המקרים מסוגלים להתנייד רגלית או בנסיעה קצרה של דקות ספורות. אנחנו מגיעים עם רשימת קניות יחסית קצרה, מבצעים קנייה מהירה וממוקדת ללא פיתויים מרובים, ומוצאים את עצמנו משלמים יקר יותר אבל מבזבזים הרבה פחות - גם בזמן וגם במוצרים מיותרים.

כמו שאנחנו מכירים מרשתות המזון הגדולות שישנן כאלו שהמחיר הוא המוטיב העיקרי שלהן וכאלו המתמקדות בחוויית קנייה מוגברת, שירות מעולה ואווירה נעימה, כך גם בחנויות האורבניות ישנה התמחות דומה.

למרות שכולנו יודעים מראש שהעלויות בחנויות השכונתיות יהיו גבוהות יותר מהסניפים הגדולים, ישנו פרמטר אחד שעולה על כל השאר בכל סקר שירות שנערך: מהירות הקנייה והנגישות.

במציאות הישראלית החדשה, כשאנחנו מגיעים לחנות האורבנית בין אם מדובר בקנייה מתוכננת מראש או בקנייה אימפולסיבית לאלמנט הזמן יש חשיבות עליונה שלא הייתה קיימת בעבר. אנחנו רוצים נגישות קלה ומהירה לחנות, ובאותה מידה אנחנו רוצים שלא להתעכב בתוך החנות יותר מהדרוש.

הסיטואציות מוכרות לכולנו: הילדים ממתינים ברכב ומתחילים להיות חסרי סבלנות, אנחנו עוצרים בחנייה זמנית ויש לנו זמן מוגבל, אנחנו ממהרים לעבודה בבוקר או חוזרים מהעבודה ומתלהבים להגיע הביתה, או שאנחנו צריכים להספיק לחוגים של הילדים.

בכל המקרים האלה, עיכובים וחסמים בחנות מובילים אותנו לשכוח מהמחירים ואפילו מהמחסור במוצר שבגללו הגענו בכלל לחנות. עיכובים מיותרים מובילים ללחץ מוגבר, עצבנות וצניחה חדה בחוויית הקניות.

השאלות המוכרות שכולנו שומעים (ולעיתים גם שואלים) בכל קנייה חוזרות על עצמן: "אי אפשר לפתוח עוד קופה?", "למה אין עוד קופאי?", "איפה המנהל?", "למה לוקח כל כך הרבה זמן?".

על מנת להתמודד עם הבעיות האלה ולצמצם את התלונות הנצחיות של הלקוחות, הרשתות השונות החלו להכיל פתרון שנראה גאוני על הנייר: הקופות העצמאיות. הרעיון היה פשוט ויעיל - להעביר את השליטה לידי הצרכנים עצמם כדי שיוכלו לצאת במהירות מבלי להיות תלויים בזמינות של קופאים.

אלא שמסתבר שהפתרון הגאוני הזה לא פתר את התלונות והבעיות - הוא יצר בעיות חדשות ולעיתים אפילו גרועות יותר. כמות הקופות העצמיות ברשתות המזון שאינן פעילות במשמרת היא גבוהה באופן מתסכל, והחלק המעצבן ביותר הוא שלא מספיק שאני צריך להמתין לאחראי כדי לבצע תיקון או לתקן טעות בחשבון.

הסיטואציות המתסכלות מוכרות לכל מי שהשתמש בקופות העצמיות: בטעות העברתי פעמיים אותו מוצר, חשבתי שמוצר מסוים במבצע אבל טעיתי או שהמבצע אינו פעיל, מישהו שכח להסיר מדבקת אבטחה וכל הקופה נעצרה, או שפשוט הברקוד לא נקרא כראוי. בכל המקרים האלה אני אצטרך לחכות לנציג שבמקרים רבים הזמינות שלו נמוכה.

אבל החלק שמצליח לקומם באמת כל לקוח הוא התהליך הבא: סיימתי את הקנייה, עברתי על כל המוצרים, ארזתי הכל בשקיות, הגעתי לשלב התשלום, ואז המערכת פתאום מציינת לי שנבחרתי להיות אותו הלקוח המיוחד שצריך להיבדק. אז אני ממתין לנציג שיגיע ויעבור איתי מחדש על כל הקניות כדי לוודא שלא "שכחתי" לשלם על משהו.

מה שמעצבן בכל הסיפור הזה הוא שזה קורה באופן שיטתי. לא פעם או פעמיים, אלא ברוב הפעמים שאני משתמש בקופות העצמיות אני נבחר להיבדק. המסקנה המתבקשת היא שגם החלפתי את הקופאי במשמרת שלי, גם ארזתי לבד, גם העברתי את המוצרים לבד, אני משלם את אותו המחיר בדיוק ובסופו של דבר אני לא חוסך באמת בזמן. אז היכן בדיוק היתרון שלי בכל התהליך הזה?

המצב הזה מזכיר באופן מטריד את הקניות המקוונות שרבים מאיתנו מבצעים דרך האפליקציות השונות. גם שם, באופן שיטתי ומתסכל, המוצרים הכי חשובים בקנייה לא מגיעים. הם חסרים במלאי, לא עודכנתי על כך מראש, מישהו שכח או טעה, איכות המוצרים לא כמו שביקשתי, וכל הנוחות שהייתה אמורה להיות מתחלפת בטרחה כפולה - הטרחה של הזמנה מקוונת והטרחה של התמודדות עם הבעיות שנוצרות.

על מנת לקבל תמונה מקיפה ומדויקת של מצב המחירים בחנויות השכונתיות, המכון לחקר הקמעונאות ערך מחקר רחב ומפורט עם סל אופייני הכולל 225 מוצרים שונים באמצעות אתר פרייסז. הסל תוכנן להיות מייצג של הקניות השבועיות והחודשיות של משפחה ישראלית ממוצעת, וכלל מוצרים מכל הקטגוריות: פירות וירקות טריים, מוצרי מכולת בסיסיים, מוצרי אימפולס ונשנושים, מוצרי ניקוי וטיפוח, מוצרי אפייה ובישול, ובעצם כל מה שמשפחה רגילה משלימה בקניות השוטפות שלה.

הסל הזול ביותר במדגם נמצא ברשת קרפור סיטי - 3,496.61 שקל לסל מלא של 225 מוצרים. במקום השני, בתחרות צמודה מאוד, הגיעה רשת רמי לוי בשכונה עם 3,515.82 שקל - פער של פחות מ-20 שקל על סל של כמעט 3,500 שקל.

במקום השלישי הגיעה רשת שופרסל שלי עם 3,533.75 שקל - עדיין פער סביר מהזול ביותר. הפערים הגדולים מתחילים רק אחר כך: טיב טעם סיטי עם 3,926.88 שקל, AM:PM עם 3,941.6 שקל, והיקר ביותר - סיטי מרקט עם 3,969.56 שקל.

הפער בין הזול ביותר ליקר ביותר הוא 472.95 שקל - כמעט 13.5% על סל הקניות. זה אומר שמשפחה שקונה את אותו סל פעם בשבוע יכולה לחסוך או לבזבז כמעט 25,000 שקל בשנה, רק על בסיס הבחירה של החנות השכונתית. אבל הממצאים המדהימים באמת מתגלים כשמתעמקים במוצרים הספציפיים ובפערי המחירים על כל מוצר בנפרד.

המציאות הישראלית החדשה, שבה חנויות השכונה הפכו למוקד הקנייה המרכזי, מביאה איתה אתגרים חדשים. הנוחות והביטחון שהן מספקות באים במחיר כבד לא רק במחירים הגבוהים יותר מסניפי הענק, אלא בעיקר בפערים המטורפים בין החנויות עצמן.

פער של 218% על עגבנייה, פער של מעל 100% על מוצרי יסוד כמו סוכר וקמח, פערים של עשרות אחוזים על כמעט כל מוצר - זו לא תופעה זמנית או מקומית. זו המציאות החדשה של הקמעונאות הישראלית.

הפתרון לא יכול להיות חזרה למצב שהיה לפני המלחמה - המציאות הביטחונית לא מאפשרת זאת. אבל הפתרון גם לא יכול להיות השלמה עם מחירים מנופחים ופערים בלתי הגיוניים.

הפתרון הוא שילוב של מודעות צרכנית, שימוש חכם בטכנולוגיה, תכנון מתוחכם יותר של הקניות, ולבסוף - גם מעורבות ממשלתית כדי להבטיח שקיפות ותחרותיות הוגנת.

המשפחה הישראלית הממוצעת יכולה לחסוך אלפי שקלים בשנה רק בזכות מודעות טובה יותר למחירים ותכנון חכם יותר של הקניות. במציאות שבה כל שקל חשוב, המידע הזה הוא לא סתם נתון סטטיסטי - הוא יכול להוות הבדל אמיתי באיכות החיים של המשפחה.

השאלה האמיתית היא לא אם כדאי לקנות בחנות השכונתית - במציאות הנוכחית זו לעיתים הברירה היחידה. השאלה היא איך לעשות זאת בצורה הכי חכמה וחסכונית. התשובה טמונה במידע, במודעות ובתכנון. המחקר הזה מספק את המידע - עכשיו תור הצרכנים להפוך אותו לכלי לחיסכון אמיתי.

בוצע באמצעות אתר פרייסז נכון לתאריך 30.7.2025 טלח