בעולם שבו כלכלות נלחמות על יציבות, וחומרי גלם עולים ויורדים במחיריהם מדי שבוע, הצרכן הישראלי ממשיך לחוות תופעה מוזרה ובלתי מוסברת: מחירי מוצרי צריכה מתוקים מזנקים, דווקא כשמחירי חומרי הגלם יורדים. זוהי לא טעות סטטיסטית, אלא דפוס שיטתי: כשהעולם מגלגל ירידות, אנחנו חווים רק עליות.
הטענה המרכזית של יצרנים ומפיצים למגמת ההתייקרויות בתחום המתוקים מבוססת על זינוק חד במחירי הקקאו. ואכן, אין ויכוח שהקקאו, מרכיב בסיסי במוצרי שוקולד, חווה בשנתיים האחרונות עלייה תלולה במחירים, עם שיאים של מעל 11,500 דולר לטון ב־2024, והתייצבות מסוימת במהלך 2025. הסיבות לכך כוללות כשלי אקלים במערב אפריקה, בעיות בשרשראות אספקה והיצע מוגבל מול ביקוש עולמי.
אבל כאן בדיוק טמון האבסורד: שוקולד פרה של עלית מכיל כ־30% אחוז קקאו בלבד. ממרח השחר המיתולוגי, הנמכר במאות אלפי יחידות מדי חודש, מכיל רק 7.4% קקאו. לעומת זאת, שיעור הסוכר באותם מוצרים הוא עצום: שוקולד חלב פרה מכיל 53% סוכר, וממרח השחר כ־50%. מדובר ברכיב הדומיננטי ביותר במוצר, ומחירו דווקא ירד בשנה האחרונה.
בחינה של נתוני השוק העולמיים מצביעה על ירידה ברורה במחירי הסוכר הגולמי. החל מהרבעון הראשון של 2024 ועד יולי 2025 ירד מחיר חוזי הסוכר בכ־12%. ההסבר לכך פשוט: ברזיל הגדילה את כמות היבול, מזג האוויר השתפר באזורים חקלאיים באסיה, מחיר הנפט ירד והפחית את התמריץ לייצר אתנול על בסיס סוכר, והביקושים העולמיים נותרו יציבים, ואף פחתו קלות באירופה ובאמריקה הצפונית.
בהנחה שמרבית מוצרי השוקולד והממרחים בנויים על בסיס סוכר, ניתן היה לצפות לשמירה על יציבות מחירים, או לכל הפחות להימנעות מהתייקרות של ממש. ואולם, בפועל קרה ההפך: ניתוח סקר מחירים של עשרות מוצרים מגלה ששוקולד בלונדי של עלית התייקר ביותר מ־118% תוך שנה אחת; שוקולד פרה חלב - ביותר מ־50%; טבלאות שוקולד מריר, שקיות מיקס, ממרחים ופינוקיות - כל אלה רשמו עליות של עשרות אחוזים, גם כשההצהרה הרשמית של החברה עמדה על עדכון מחירים של 18% בלבד.
לא מדובר רק בשוקולד. גם חטיפי דגנים, עוגות תעשייתיות, ממרחים, ממתקים, מוצרי אפייה ומילוי - כולם משתמשים בכמויות סוכר עצומות. ובכל זאת, הירידה במחיר הסוכר לא באה לידי ביטוי במדפים.
התופעה מוכרת גם בתחומים נוספים: כשמחיר של רכיב מסוים מתייקר, זה משמש סיבה להעלאה. כשהוא יורד - שותקים. זהו כשל שקיפות, שבשנים האחרונות הלך והפך להתנהלות כמעט לגיטימית. רק שאין שום דבר לגיטימי בעליית מחיר של מוצר ש־50% ממנו דווקא זול יותר.
שער הדולר בישראל, שהיה במשך עשורים גורם מאיים על כל יבואן, שמר על יציבות, ואף ירד במידה מסוימת בין 2024 ל-2025. השקל התחזק, לפחות יחסית, והתנודתיות שהייתה צפויה לאחר משברים גיאו־פוליטיים בעולם לא התרחשה בקנה מידה מספק כדי להצדיק עליות רוחביות.
ולמרות זאת, אין כמעט מוצר שניתן להצביע עליו ככזה שמחירו ירד בשל שיפור בשער החליפין. אף רשת שיווק לא מתהדרת במדבקות "ירד בעקבות הדולר". גם היבואנים אינם ממהרים להודיע לציבור על שנוצר מרווח שיכול לאפשר הנחה. מחיר הדולר יכול לעלות ואז המוצרים מתייקרים, אך כשהוא יורד - אין הפחתות. הציבור נדרש להבין את המציאות, לספוג אותה ולא לשאול שאלות.
כחלק ממגמת ההתייקרויות של העשור האחרון, אחד הגורמים המרכזיים שדחפו מחירים למעלה היה תחום השינוע הבינלאומי. אחרי מגפת הקורונה עלויות ההובלה זינקו. מחירי קונטיינרים הוכפלו ואף שולשו, והתוצאה הייתה עלייה של עשרות אחוזים במחירי היבוא.
אבל מאז 2023, ולבטח במהלך 2024-2025, המחירים חזרו לרמות שפויות יותר. מחירי ההובלה של קו אסיה־ישראל ירדו, שוק ההובלה מאירופה חזר למחירים תחרותיים, וחלק מהחברות אף דיווחו על שפע תובלה שגרם להוזלות.
האם משהו מזה התגלגל לצרכן? התשובה ברוב המקרים היא שלילית. החברות ממשיכות לציין עליות הובלה בתור הסבר להתייקרויות, גם כשהנתונים מצביעים על ירידה.
דרוש צרכן חכם
לא רק סוכר - גם הקמח, מוצר יסוד במטבח הישראלי - חווה ירידת מחירים עולמית עקבית. על פי נתוני FAO ו- Trading Economics, מחירי החיטה ירדו בכ-11% בין ינואר 2024 ליולי 2025. אם מסתכלים על טווח ארוך יותר, מאז 2021, המחיר ירד בכ-18%. והייתה גם נקודת שפל: במרץ 2025 מחירי החיטה התרסקו בפרק זמן קצר של ימים ספורים, כשירדו בכ-40 דולר לטון בעקבות תנודתיות בבורסות, ירידת מלאים ולחצים של סחר חופשי בין מדינות. ואף על פי כן, המחירים בישראל של העוגות והעוגיות, וכמובן הלחם, לא הוזלו.
המשותף לכל הדוגמאות שהוזכרו הוא הקביעות שבה ההוזלות בשוקי הסחורות אינן מגיעות אלינו. הסיבות לכך רבות, ובראשן: היעדר תחרות אפקטיבית, ריכוזיות בשרשרת היצור והיבוא, ואולי יותר מכל - אובדן האמון של הצרכן ביכולת שלו לשנות את המציאות.
רשתות השיווק והיבואנים יודעים שהצרכנים ממשיכים לקנות מוצרים מסוימים גם אחרי שהמחיר שלהם עולה. הם מסתמכים על נאמנות למותג, על הרגלי קנייה ועל בלבול שנובע מאריזות משתנות, נפחים שונים ומבצעים מתעתעים.
האם לא הגיע הזמן להנהיג סימון חדש לצרכן? לא רק של מדבקות אדומות על סוכר, מלח ושומן בכמות גבוהה, אלא גם מדבקה שתרמוז: "המוצר הזה התייקר ב-80% תוך שנה אחת - כדאי לבדוק למה"?
האם אנו עומדים בפני שינוי כיוון, או שמא נמשיך לראות כיצד מחירי חומרי הגלם יורדים כשאנחנו ממשיכים לשלם כאילו דבר לא השתנה? האמור לא בא רק להצביע על האבסורד, אלא לקרוא תיגר על סדרי עולם צרכניים שהשתרשו. המידע קיים, הנתונים ברורים, והגיע הזמן שהצרכן הישראלי יהיה חכם יותר, תובעני יותר ונוכח יותר במאבק על הארנק שלו. זה תלוי רק בכם.