שוב מזהה תהליך: אם יקשיבו ליאיר גולן, המדינה תיסגר לגמרי. וטוב שכך

מעשה בקסנדרה הצעירה, הנסיכה הטרויאנית שיופיה נודע למרחוק עד שהומרוס, נעים זמירות יוון, השווה אותה ללא פחות מאשר לאפרודיטה, אלת האהבה בכבודה ובעצמה. כמו כמעט כל גיבורה במיתולוגיה היוונית שאחד האלים התאהב בה, גם גורלה של קסנדרה היה קשה: לאחר שדחתה את חיזוריו של אפולו, האל שהתאהב בה, היא נענשה קשות: נבואותיה, כך נגזר, תהיינה תמיד נכונות, אך אבוי - איש לא יאמין להן.

כאלפיים שנה חלפו. טרויה, אי שם בצפון-מערב טורקיה, היא מחוץ לתחום עבור ישראלים. גם ביוון של הומרוס עמלים על "יום זעם", עד שמתעורר חשש לפגיעה פיזית קרבה בתיירים מישראל (נבואה שהעם העוזב את ציון אינו שועה לה, לעת עתה - ונוהר בהמוניו לחופי הקסם שלה), והנה אפילו פה בישראל קמה לנו קסנדרה מקומית, אם כי בדמות גבר.

קוראים לו יאיר גולן - פעם לוחם עז נפש, כמעט רמטכ"ל, עד שהתקיימה בו הקללה: הוא מיטיב להביט נכחה, לראות קדימה, אבל אבוי - רק מתי מעט שועים לאזהרותיו.

לגולן מגרעות משלו, שהעיקרית שבהן היא שכמו גיבורי חיל אחרים, הוא חסר טקט. כך יוצא שהוא אומר דברי אמת, אבל תמיד בעיתוי לא נכון: פעם הוא מדבר על "תהליכים" בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בפעם אחרת מדבר על הרג של חפים מפשע בנוסח שאותו קל מדי היה לסובב כאילו נאמרו הדברים על חיילי צה"ל (הם לא).

ולמרות הניסוח הלא מוצלח והעיתוי הגרוע: כמה נלעג נראה עתה הלעג למי ש"זיהה תהליכים" שקורמים עור וגידים מול עינינו?

כמה צדק כאשר הזהיר שזוהמת הצהרותיהם של שרי הימין שקוראים "למחוק" את עזה על תושביה וליישב אותה ביהודים, עוד ידבק בכולנו - ויהפוך את ילדינו, חיילי צה"ל, בעיני העולם כמובן - מלוחמים לפושעי מלחמה?

עתה קורא יאיר גולן להשבתת המשק, נוכח מעשי הממשלה ומחדליה - וכרגיל הקריאה שלו חסרה את הניואנסים שיהפכו אותה לאפקטיבית.

בראש ובראשונה זה מפני שיאיר גולן מדבר מעל לראשי הציבור. נניח שהשתכנענו ואנו רוצים לשבות, לעצור את המדינה עד שתחזור מעט שפיות אל מקבלי ההחלטות. מה בדיוק אנחנו יכולים לעשות?

איך יכול עצמאי לסגור את העסק שלו ושכיר לשבות, ללא רוח גבית מהמעסיקים או מההסתדרות? ליאיר גולן יש פנסיה צבאית (בדין, על עשרות שנים במדים), אבל מה יעשו ההמונים שזקוקים לאישור מהמעסיקים או לגב מהאיגודים המקצועיים?

לכן עובר הכדור אל מגרשם של אלה, שיכולים להניח את כובד משקלם של 75% מהעם, שעל פי כל סקר מצדדים בעסקה גם במחיר הפסקת המלחמה, על השאלטר של המדינה.

הכוונה היא לארגוני המעסיקים, לפורום ראשי המשק, להסתדרות הכללית של העובדים. כל אותם גופים שבשעתו כבר השביתו את המשק, אם כי לזמן קצר בלבד, בגין עניינים שממרחק הזמן נראים כמעט פעוטים (בהשוואה להחלטה שכמוה גזר דין מוות על החטופים).

השורה האחרונה מלמדת שאין כאן ויכוח עקרוני. אמנם חלק מהמעסיקים הפרטיים ספגו חרמות, חלק אחר "רק" גינויים, את ההסתדרות אפילו לקחו לבית המשפט, ממנו יצאה חבולה - ואף על פי כן, הייתה ההשבתה ההיא הוכחה שיש דברים שהם בבחינת "נשבות ובל יעבור". כך שהשאלה היחידה שנותרה פתוחה היא היכן עובר הגבול?

האם הוא עובר למשל במקום שבו שר בישראל מורה לעובדי משרדו להפר ברגל גסה את פסיקת בג"ץ? הן איש אינו חושד בשר התקשורת שיוציא הצהרה כה דרמטית בלי גיבוי מלא מראש הממשלה, אז גם את השרץ הזה מנרמלים פה בחסות תופי המלחמה?

או למשל המתקפה הפרועה של משפחת נתניהו על הרמטכ"ל - ברכות לרב אלוף זמיר שהצטרף לשורה של בכירים שמונו על ידי נתניהו אבל העזו לגלות מעט שיקול דעת עצמאי: אביגדור ליברמן, נפתלי בנט, איילת שקד, יורם כהן מהשב"כ, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך והרשימה עוד ארוכה. מתי תתעוררו, מנכ"לים ואנשי עסקים, אחרי שהממשלה תפקיע את הפיקוד מידו של הרמטכ"ל?

ברוח זו עומד גם מינויו העתידי של דוד זיני לראשות השב"כ: הרי אם יעשה את רצון ממניו (שסבורים שהם אדוניו) הוא יהפוך את השב"כ משירות הביטחון הכללי למשטרה חשאית, כדרך שהשר הממונה על המשטרה הפך אותה מלוחמת בפשיעה ליחידה אלימה לפיזור הפגנות.

ואם לא יעשה כדבר הזה, יאמרו עליו שהוא מורד ועבריין פלילי (ע"ע דברי נתניהו הבן על הרמטכ"ל) או שגם הוא נכנע ללחצי התקשורת (כדברי שרה נתניהו על אותו רמטכ"ל ממש, שעליו הכריז בעלה רק לפני 5 חודשים: "עת הזמיר הגיעה").

ואולי הגבול יימתח ביום שחיילי צה"ל יקבלו פקודה לירות על מתחם שבו שוהים חטופים? הן בדיוק לפני שנה השביתו את המשק על כך שהממשלה במחדליה הביאה לרצח 6 חטופים על ידי חמאס? אז מה ההבדל בין אז לעתה?

אפשר שהגבול עובר בהתנגשות חזיתית בין בג"ץ (הדיון ב-4 בספטמבר) להחלטת הממשלה שמצאה את ה"אשמה" במתקפת 7 באוקטובר או בחוסר יכולתה-שלה לנהל את המלחמה והחליטה לפטר את היועצת המשפטית לממשלה... גם שם לא?

אז אולי הגבול יעבור ביום שבו תדהר ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-בן גביר אל תוך עזה, כדי לסלול בדם חיילים וחטופים את הדרך לגדודי המתיישבים של דניאלה וייס להקים התנחלות על שם נתן העזתי (כי הרי שבתאים אינם מתים, הם רק מתחלפים)?

העובדה שראשי המשק וארגוני המעסיקים והעובדים בישראל לא למדו כלום, לא אומרת שבצד השני לא עשו שיעורי בית. נתניהו הבין שמראית עין של "הפיכה" רק בולמת אותו. לכן הוא נוקט בשיטת הסלאמי ופורס מהדמוקרטיה הישראלית בכל יום פרוסה דקיקה.

אפילו עתה כשכיבוש עזה על הפרק, מסבירים שמדובר בתהליך: קודם יקראו לתושבי עזה להתפנות, אחר כך יגדילו את הסיוע בעזרת ארה"ב, רק אחר כך יחלו בפעולה צבאית מוגבלת וכך הלאה... כי נתניהו, בניגוד להם, רק משתכלל - כמו במשל הצפרדע: הרף עולה בכל יום במילימטר עד לרגע שבו אי אפשר יהיה כבר לזנק מעליו (רמז: אי קיום בחירות במועדן בתירוץ של פרק ב' מול איראן).

הן תמיד ימצאו הטוקבקיסטים-בשכר, אלה ש"יבהירו" לארנון בר-דוד, יו"ר ההסתדרות, כי הוא בסך הכל ראש של איגוד מקצועי ואל לו להתערב בנושאים שיש להם משמעות פוליטית. תמיד יהיה מי שיאשים את ראשי המשק בכך שהם חבורה מנותקת של עשירים (באופן פרדוקסלי, דווקא כשהם הופכים למעורבים).

תמיד יימצא אותו שופר שיתקע בקול גדול: מה, המדינה היא של אבא שלכם?

ובכן גבירותי ורבותיי, ראשי המשק בישראל, אולי הגיע הזמן כי תשיבו לו הפעם בגאווה: כן, היא של אבא שלנו. היא של אמא שלנו, היא של ההורים שלנו והיא של הילדים של כולנו.

היא כאן והיא בסכנה ברורה ומיידית, למרות שקו הרקיע של תל אביב מתחיל לדמות לזה של מנהטן, למרות תעשיית ההייטק מפוארת, למרות חקלאות מתקדמת, למרות חיי תרבות בשפה שקמה מעפרה, שלתחייתה עדיין לא מלאו 150 שנה.

לא תאמינו כמה כל אלה שבירים, פריכים, ניתנים למחיקה: לא על טילי אויב מבחוץ, כפי שחששנו תמיד, אלא על ידי מי שמעלה בכל פעם את הטמפרטורה בסיר במעלה אחת. השאלה היחידה כרגע היא האם תעזרו לכולנו לקפוץ בזמן.