ואז, בלי להתבלבל ובלי להתבייש, הבכיר דרש כסף כדי לאשר את הפרויקט

"הסתכלו מה שקורה לי בדרך: כל אחד עובר, חוטף, קולע לו זר. לו הייתי חיה או פרח, אז היה מצבי אחר".

את המילים האלה כתבה בשנת 1967 נעמי שמר, כחלק מהשיר שנקרא "ואלס להגנת הצומח", שמאוחר יותר הפך לחלק מהרפטואר של להקת הנח"ל (התוכנית: "הנחלאים באים, הנחלאים באים").

אתם יכולים להירגע, לא התבלבלתם בין כתבה במדור כסף למוסף התרבות. אז מה הקשר בין מי שהפליאה לחרוז מילים ולחנים לכלכלה? ובכן, את השיר ההוא כתבה נעמי שמר בקוד. הוא היה בכלל שיר מחאה נגד תופעת ההטרדות המיניות, כמעט נורמה בצה"ל (ולא רק בו כמובן) של אותם ימים. שמר ידעה שלשיר שיקרא לתופעה בשמה, אין סיכוי לקבל במה פומבית ועל כן כתבה שיר תמים לכאורה שעוסק בהגנת הטבע.

ועדיין רשאים הקוראים הנבונים לשאול: מה הקשר לכלכלה? ובכן, המשפט המצוטט מהשיר האייקוני של שמר, התנגן שוב ושוב בראשי עת צפיתי בכתבת התחקיר של עומרי מניב (חדשות 12) אודות השרה מאי גולן ומעלליה.

ראשית, נבהיר כי לא מדובר במה שנחשף כבר באותו ערוץ על ידי יוסי מזרחי (חשד להעסקה פיקטיבית במשרדה, שימוש לכאורה בעמותה שלא כדין ועוד - הכל תחת חקירה), אלא בפרשייה חדשה סביב חשד שהתעורר (ונחקר אף הוא על ידי המשטרה) לפיו נתפרו מכרזים מטעם המשרד לשוויון חברתי למידותיהם של מי שהתחייבו להעביר חלק ניכר (מחצית על פי החשד) מהתמורה בחזרה אל אנשיה של השרה.

יובהר כי מדובר עדיין בחשדות, כלומר טרם הגשת כתב אישום, קל וחומר פסק דין - ובכל מקרה גולן טוענת כי לא היו דברים מעולם.לכן לא אתיימר לקבוע את אשמתה בטרם משפט ואתייחס רק להליך שתואר בתחקיר.

למה? כי גם אם יימצא שלא נפל פגם בהתנהלות המשרד לשוויון חברתי, השיטה הזאת עובדת בלא מעט מקומות אחרים, בעיקר במקומות שבהם חולשים בעלי אינטרסים על תקציבי עתק: רשויות מקומיות על ועדותיהן (מבנייה ועד תרבות), חברות ממשלתיות וכמובן - משרדי הממשלה.

השיטה עובדת כך: מישהו שיש בידו להשפיע על ניתוב תקציב נאה למען ביצוע פעילות כלשהי, מסדר שמי שיזכה במכרז (שלרוב נדרש בחוק) יהיה גורם ידוע מראש. אותו גורם יודע כמובן למי תודה ולמי ברכה - ודואג למי שסידר לו את התקציב.

לא תמיד מדובר בהחזר חלקי של הרווח: לפעמים מדובר בהבטחה לג'וב עתידי, אחרי הפרישה מהמשרה הנוכחית, לפעמים מדובר בהעסקה של בן משפחה, לפעמים מדובר בטובות הנאה אחרות, אבל התנועה של הכסף היא תמיד מהכיס הציבורי (תקציב) דרך מכרז תפור (או בנושאים פטורים ממכרז, שם בכלל הכל פרוץ) אל גורם פרטי - וממנו, בדרך לא דרך, אל עובד הציבור או ה"מחליטן" המיטיב.

עד כמה זה נפוץ? על כך אוכל להעיד מניסיוני האישי. פעם עלה בי רעיון לפרויקט כלשהו שהיה מעלה את קרנה של מדינת ישראל בתחום ספציפי מאוד. כיוון שכך, חשבתי שיש עניין להציג את הפרויקט בפני גורם ממשלתי מאחד המשרדים שאפשר כי יתמכו בו. הפגישה עם ראש האגף בירושלים נקבעה ליום ט' באב (כלומר, השבוע לפני עשר שנים בדיוק). בדיעבד הבנתי שהיה זה במכוון, כדי ש"נהנה" מפרטיות.
הצגתי את הרעיון וכן את השותפים הפוטנציאלים בו ולשמחתי הוא התקבל בהתלהבות.

למרבה הצער, השמחה הייתה קצרה: הגורם הבכיר הסביר שאין לו בעיה לאשר את התקציב הנדרש, אבל שמאחר שהוא נמצא לקראת סיום כהונתו כראש האגף ויוצא לאזרחות, הוא מצפה להיות מועסק כיועץ חיצוני לפרויקט בשכר של כך וכך שקלים לחודש... ממש כך, בגלוי ומעל לשולחן - בלי להתבלבל ובלי להתבייש.

יצאתי מהמשרד וכדי להירגע עצרתי לקפה במרכז הקניות הסמוך. בנסיבות אחרות אולי הייתי מתלונן, אבל במקרה הזה חששתי שמא אם אעשה כן יבולע למכר שסידר את הפגישה בין אותו בכיר לביני.

מדובר בסיפור קטן, שבמקרה יצא לי להיתקל בו באופן אישי (וממילא חלה עליו כבר התיישנות), אבל הסיפורים הללו מתרחשים מדי יום כמעט בכל נקודת ממשק בין כספי ציבור לגורמים פרטיים.

אודה שאין לי דרך למדוד את נזקיה הכלכליים של השחיתות, אבל את השלכותיה רואים בכל פינה. רק תבדקו כמה מהפוקדים הבכירים (שם יפה לקבלני קולות) למפלגות השונות שמקיימות פריימריז הם אנשי עסקים פרטיים: בעלי חברות בנייה, הפקה, כוח אדם, ועוד.

לכאורה אין בזה פסול - מותר להיות גם בעל עסק וגם פעיל פוליטי, נכון? רק שאחר כך מתברר שההוא שתרם כך וכך ו/או פקד כך וכך, זוכה בכל מני תקציבים או בג'וב נחשק, לא תמיד עבורו - לפעמים לבן או בת הזוג, לפעמים לילדים - רבות דרכים לעקוף את החוק (לפעמים כדי למנוע לזות שפתיים, ממנים הנבחרים זה את אנשיו של ההוא - ולהיפך... תודו שזה מקסים).

אין בכוונתי להאשים בשחיתות דווקא את הממשלה הזאת, שכן הכלל מאז ומעולם היה שמי שקרוב לצלחת אוכל ראשון. במה כן אשמה הממשלה? בכך שהיא הוציאה את השחיתות מהמחשכים, לא כדי לבערה אלא כדי לנרמל אותה, מה שנקרא "מהמקפצה".

כך למשל החוק שיוזמת ח"כ גוטליב להרחבת חסינות שכמוה כהפיכת משכן הכנסת לעיר מקלט לעבריינים, כך בהחלשתם של שומרי הסף, כך בפגיעה בעיקרון הפרדת הרשויות, בריסוקה של המשטרה ובדרישה להכפיף את הייעוץ המשפטי לדרג הפוליטי.

אז את הנשק הכלכלי הישיר לקופת המדינה אפשר רק להעריך, אבל הנזק לנורמות המוסריות שלנו כבר קיים: במציאות שבה "כל אחד עובר, חוטף, קולע לו זר", ניתנת לגיטימציה (לכאורה כמובן) לאי תשלום מס אמת, נחלשת הרוח היזמית שיודעת שלא מספיק רק רעיון, צריך גם קומבינה, ואנשים הגונים נדחקים ממעגל העסקים.

במציאות ביטחונית כשלנו, נתונה דאגתנו לרוב לנושאים אחרים, אבל אולי משום כך ראוי שנזכור לקח היסטורי חשוב: אין אומה קורסת בשדה הקרב, אלא אם נרקבה קודם מבפנים.