כמה תעלה המלחמה הצפויה לכיבוש עזה, עליה החליט הקבינט בסוף השבוע שעבר? החישוב מעט קשה, שכן איש לא יודע עדיין מתי תחל, כמה זמן תימשך - ויותר מכל אלה: כיצד תסתיים.
הכוונה במשפט האחרון אינה להגדרות אמורפיות כמו: "ניצחון מוחלט", "מיטוט חמאס" ואפילו לא ל"השבת החטופים", אלא יותר למנגנון הסיום: נניח שעזה נכבשה ונניח שהחמאס חוסל, מוטט, הושבת, פורז, גורש וטושטש - האם ישראל תהיה הריבון, אפילו הזמני, בעזה?
לכל נתון במשוואה הזאת יש השלכות של מיליארדי שקלים - אפילו עשרות מיליארדים - על החישוב הסופי של ההוצאה בגין מימוש החלטת קבינט המלחמה.
ובכל זאת ננסה, כי יש פרמטרים שקל לאמוד, כמו גיוס מילואים בהיקפים ובזמנים שצה"ל מעריך שיידרשו להשלמת המשימה: בין 7 ל-8 מיליארד שקל לכל חודש לחימה.
סכום דומה יתבע מאתנו הסיוע ההומניטרי, בהנחה שזה ייגרע מתקציב המדינה, כלומר עוד 7-8 מיליארדים לחודש. נכפיל את כל אלה ב-3 חודשים שיידרשו ללחימה (הערכה זהירה) והנה לנו חבילה של 45-50 מיליארד שקל, בהערכה זהירה.
למה זהירה? כי לא לקחנו בחשבון הוצאות עקיפות, למשל בגין סנקציות שיוטלו על ישראל על ידי מדינות אירופה, שלפחות כרגע לא מביטות בעין יפה (לשון המעטה) על הכוונה לכבוש מחדש את כל רצועת עזה (שלא לדבר על לשלוט בה). נניח לאלה ונסתפק במספרי הברזל.
7 באוקטובר כלכלי
הוצאה של 45 מיליארד שקלים מתקציב מדינה שמתוח גם כך עד קצה גבול הגירעון הסביר, בגלל הוצאות המלחמה, היא סוג של פיגוע כלכלי.
בכוונה לא ניכנס כאן לשיקולים הפוליטיים והביטחוניים. לצורך הדיון ניתן לממשלת ישראל את הקרדיט (שספק גדול אם מגיע לה) שכל שיקוליה ענייניים ונכונים. אלא שגם אז נשאלת השאלה: האם השיקול הכלכלי לא צריך להיות לפחות לנגד עיניה, גם אם תחליט שהוא משני?
הבה נבחן את ההחלטה המדינית-צבאית שהתקבלה (שוב, לא מהזווית הפוליטית אלא ברמה העניינית): הרמטכ"ל הציג מספר אופציות, הממשלה דחתה אותן ודרשה תכנית פעולה אחרת.
הרמטכ"ל הכין כזאת, אבל הוסיף כוכבית אדומה ובוהקת בשוליה: התכנית שהכנתם, כך הזהיר, תסכן את החטופים ועלולה לקלוע את צה"ל למלכודת. לפי ציטוטים אחרים הוא הצהיר אף שיש לכיבוש עזה פוטנציאל אסוני.
זאת ועוד: לוחות הזמנים שהציג למימוש התכנית, בליווי עוד כמה הערות אזהרה (עקיפות, מפי גורמים עלומים, לפיהן לא יתבצעו פקודות בלתי חוקיות בעליל) הן כמעט כתחינה לממשלה לשקול שוב את צעדיה.
אפילו אם לא תעשה כן, הרי שבעקבות התראות הרמטכ"ל, נבחן כל מהלך בשבע עיניים: הציבור עירני יותר, נכון לבקר ואף להפגין נגד המלחמה.
כלומר, לשיקולי הביטחון של ישראל יש מבוגר אחראי שאולי מבצע את הנגזר עליו מתקוף תפקידו, אבל במקביל משמש גם המוכיח בשער, מצלצל בכמה פעמוני אזהרה.
מבוגר לא אחראי
מי יהיה המבוגר האחראי הזה בזירה הכלכלית? ספק אם יש כזה. יובהר מראש - גם החישוב השמרני דלעיל יחייב את הממשלה לקיצוץ רוחבי בתקציב המדינה. במילים אחרות (עוד) פחות לבריאות, לחינוך, לרווחה, לתשתיות תחבורה ולאיכות הסביבה.
וזה עוד לא הכל: כי גם אחרי עוד קיצוץ רוחבי, ובהנחה שיש תקציבים שבהם לא ייגעו, כמו תחזוקת המשתמטים (לומדי התורה ואלה הרשומים כלומדי תורה למרות שהם בקושי יודעים קרוא וכתוב - לא תאמינו כמה כאלה יש), תהיה הממשלה חייבת להעלות מיסים: עוד קצת ארנונה, עוד קצת מחירי אנרגיה, אולי עוד אחוז אחד במע"מ והעלאת דמי הביטוח הלאומי (רק כדוגמה).
כל אלה הן הערכות בלבד, אבל כשבצד אחד יוצאים עשרות מיליוני שקלים "אקסטרה" מתקציב שגם כך מפלרטט עם הגירעון מהצד הלא נכון, מוכרחים להגדיל את ההכנסות בצד השני.
אפילו מי שלמד כלכלה מהגרנדמייזר שלו, כמו שר האוצר בצלאל סמוטריץ', יודע לעשות את החשבון הפשוט הזה, אבל סמוטריץ' אינו רוצה - וממילא גם אינו מסוגל - להיות המבוגר האחראי.
כל שר אוצר שפוי היה מרים את ידו בקבינט, אי שם בין דברי ראש הממשלה לדברי הרמטכ"ל ושואל מאין יבוא הכסף?
לכל הפחות היה תובע מעמיתיו השרים להכין תכנית חירום של קיצוצים במשרדיהם כדי לכסות על הגירעון שייצור כיבוש עזה. זה מה ששר אוצר אחראי היה אמור לעשות כמתחייב מעצם תפקידו כמנהל הכנסות והוצאות המדינה.
שנגיד נגיד?
במקום זה סמוטריץ' לא רק שאינו שואל מאיפה יבוא הכסף לכיבוש-מחדש, הוא רק תוהה מתי תתחיל ההתיישבות המחודשת בגוש קטיף פלוס טרנספר (מרצון, בטח שמרצון) לשני מיליון פלסטינים.
מסמוטריץ' אין לנו ציפיות, אבל היכן הם בכירי האוצר, שומרי סף שפעם היה להם חוט שידרה של אחריות ציבורית? ואם לא הם, מהיכן יצוץ המבוגר האחראי?
איפה למשל נגיד בנק ישראל, האיש שאחראי על הריבית במשק, האיש שמתבקש בכל פעם לעזור למלחמתה של ישראל בהפחתת דירוג האשראי? אולי הוא צריך להגיח אל קדמת הבמה לעיתים קרובות יותר מאשר בהודעות הריבית שלו?
אם חשב מישהו שישראל מופקרת ברמת הביטחון שלה (מהביטחון האישי, בחסות ממשלה שהפכה ממונעת פשיעה ליחידה לפיזור אלים של הפגנות - ועד לביטחון בגבולות), הרי שברמה הכלכלית היא מופקרת שבעתיים.
למה? כי בכל הקשור לביטחון יש לפחות מי שמזהיר, מתריע, מבקר - ומצווה על כולנו להיות ערניים. בכלכלה הכל פרוץ.
שר האוצר הוא הנלהב בין שרי הממשלה לתמיכה במלחמה. מה שזה יעשה לקופה? זה כבר פחות חשוב בכלכלה המשיחית שהוא מנהל: "ישועת השם כהרף עין", אבל לא פחות מכך: כתחליף לתקציב מאוזן.