נפתח בתרבות: פסטיבל הסרטים של טורונטו הודיע על הסרת סרט על אירועי 7 באוקטובר מרשימת הסרטים שיוצגו בפסטיבל. הסרט התמקד בפעולת ההצלה של האלוף במיל' נועם תיבון באותו היום - והנימוק לפסילתו הוא די מדהים: חשש של הנהלת הפסטיבל מתביעות בגין הפרת זכויות יוצרים, מאחר שחלק ממעשי הטבח צולמו על ידי מרצחי חמאס...
תודו שזה קצת כמו לפסול סרט על השואה בטענה שיורשי קלגסים נאציים, שחלק גדול מהתיעוד למעשי הזוועה בוצע על ידם, עלולים לתבוע.
מדובר כמובן בסיפור כיסוי שנועד להסוות את החשש האמיתי של מנהלי הפסטיבל בטורונטו, קנדה: מחאות, חרמות ובעיקר אלימות של ארגונים מוסלמים פרו-פלסטינים נגד הפסטיבל, מה שעלול להרחיק מהאולמות את הקהל הסביר.
מה הקשר בין ידיעה שנראית כשייכת למדור התרבות לקשיים שחווים תעשיינים ישראלים בימים האלה? ובכן, יש קשר הדוק. מיד נרחיב, אבל קודם כל הפסילה של הסרט שמעלה על נס את מעשיו של אלוף במיל' תיבון, מוכיחה שהשנאה לישראל היא עיוורת.
לכל מי שקיווה שהעובדה שהוא לא "מישראל" אלא "מתל אביב" תעניק לו נקודות זכות, כמו גם העובדה שהוא מבקר חריף של השלטון (תיבון הוא כזה) היא שתבדיל אותו ממעשי הממשלה, הרי שלא כך הוא הדבר. קצת כמו מחבלי חמאס שפלשו לישראל ב-7 באוקטובר, שעבורם כולנו "מתנחלים" רק על שום יהדותנו, כך בקרב שונאי ישראל בעולם - כולנו בגדר פושעי מלחמה: מצביעי עוצמה יהודית כמצביעי מרצ.
לא רוצים בלגאן
עכשיו להקשר העיסקי: המקרה של הסרט על מעללי תיבון ב-7 באוקטובר הוא מוצר שמזוהה עם ישראל, מעורר התנגדות בקרב חוגים רדיקלים שמאיימים במחאה אלימה - והופכים את הפצת המוצר בחו"ל לכאב ראש עבור המפיץ.
מי שהסירו ממדפיהם, האמיתיים או הווירטואליים מוצרים מישראל אינם נמנים בהכרח על שונאינו. לרוב הם בעלי עסקים שחוששים לגורלם.
יצרן ישראלי מתחום המזון, שעשה חיל במכירות בעולם שהכניסו לו עשרות מיליוני שקלים ואפשרו לו לקיים מפעל שמעסיק עשרות עובדים באזור המרכז, סיפר לי כמעט בדמעות על השיחה שנערכה בינו לבין אחד המפיצים הגדולים שלו במערב אירופה, פלטפורמת אונליין מוכרת.
"הם התקשרו אלי כדי להתנצל, כי הרגישו לא נעים". אחר כך סיפרו לי שהמחאות נגד המוצר שלנו התחילו בתגובות גולשים, שקראו לו "מוצר דמים". אחר כך החלו עצומות שקוראות להחרים אותם כי הם תורמים לרצח עם, במקרה אחד התקיימה אפילו הפגנה מול אחת החנויות הלא-וירטואליות שלהם.
הבעיה היא לא שהם מפחדים או חוששים לשלומם, אלא שפעולות כאלה מרחיקות מהם את הלקוחות הרגילים, אלה שלא מבינים אפילו על מה הסכסוך במזרח התיכון, אבל לא רוצים לקנות באווירה שכזאת".
אותו תעשיין מדגיש כי השיחה המקדימה נערכה ביוזמת הפלטפורמה בחו"ל, שחשה מבוכה נוכח כניעתה לאלימות. "אלה עוד ידידי ישראל, שלאורך חודשי המלחמה הראשונים התקשרו אלינו בכל פעם כדי לבדוק שאנחנו בסדר. יש אחרים שפשוט הודיעו לנו שלא יזמינו יותר סחורה מישראל".
מחרימים משני סוגים
בחדשות מרבים לדבר על חרם רשמי, מסחרי או אקדמי, אמברגו נשק, השעיית פרויקטים של מחקר ופיתוח ועוד, אבל האמת היא שהחרם על ישראל כבר קיים בשטח ומחבל קשות בייצוא מישראל, שפחת מאוד בחודשים האחרונים.
שיחות עם יצואני מוצרים ושירותים מישראל מעלה שני סוגים של חרם: אחד שמקורו בסנטימנט שלילי נגד ישראל שפשה בחוגים רבים, מהאקדמיה ועוד לעולם העסקים. כלומר מי שפרשנותם (מבלי להתייחס כרגע לטיבה) רואה בישראל כאחראית לפשעי מלחמה - אלה מספיקים ביוזמתם את הדיאלוג עם גורמים ישראלים.
כמה כאלה יש? לא המון. במדינות סקנדינביה יש יותר, במקומות אחרים, כולל השוק האמריקאי הענק, יש מהם פחות. הם פוגעים אמנם בייצוא מישראל, אבל זו פגיעה שרוב היצואנים מסוגלים להכיל.
הבעיה היא עם הסוג השני של המחרימים: אין להם דעה שלילית על ישראל, לפעמים אין להם דעה כלל לגבי הסכסוך, אבל הם מאוימים על ידי גורמים פרו-פלסטינים, לרוב ארגונים מוסלמים שבהם חברים מהגרים רבים יוצאי מדינות ערב.
כאן כבר מדובר על סכנה גדולה בהרבה, בעיקר בכל הקשור למדינות אירופה שבהם אוכלוסיית מהגרים גדולה-וגדלה של מוסלמים. פוטנציאל הנזק לייצוא הישראלי הוא אדיר, מכיוון שלא מדובר על חרם של מוסד או מדינה, שאותו אפשר לסכל בהידברות, אלא על פחד - למשל של רשת בעלי סופרמרקטים שממהרים להסיר מהמדפים יין מתוצרת ישראל (רק כדוגמה כמובן, אבל לא בלתי קשורה למציאות).
לבי במזרח
בצר להם פונים תעשיינים קטנים שתמהיל מוצריהם מאפשר להם זאת לשווקים חדשים, בעיקר במזרח הרחוק, שם לא רק שהסנטימנט הפוליטי השלילי נמוך יותר, אלא גם ההגירה אליהן מארצות האסלאם.
לא מדובר כמובן בפתרון אמיתי: גם כי לשווקים של מערב אירופה וצפון אמריקה אין תחליף וגם כי לא כל חברה ישראלית בנויה (הן מבחינת ההיצע שלה והן מבחינת מערכי המכירות בחו"ל) לבצע מעבר שכזה.
למרבה המזל, חלק גדול מהתעשיינים הישראלים (בעיקר בתחום המזון) נשענים על השוק הישראלי. מזל גדול אף יותר הוא שרוב הייצוא הישראלי מתבסס בשנים האחרונות על שירותים (בעיקר הייטק), שקצת חומקים מתחת לרדאר של המחרימים - וממילא קשים יותר לניטור או החרמה (הערת אזהרה: אולי גם זה בדרך - איומים בחרם על חברות שמשתמשות בטכנולוגיה ישראלית).
הפחד מאלימות פרו-פלסטינית פועל נגד כל מה שקשור בישראל: לפעמים מדובר בפחית שימורים, לפעמים בפרויקט קולנועי.
פתרון של ממש אין, לפחות עד שתסתיים (אם תסתיים) המלחמה. אבל אולי יש כאן לקח פנימי, עבורנו הישראלים: אל תמהרו להחרים על רקע אידיאולוגי - לא את המתנחל שמייצר מעבר לקו הירוק ולא את הזמר שחתם על עצומה נגד המלחמה, גם אם נוסחה באופן מאוד לא מוצלח.