הלוואי שהשביתה תגרום לנזק: מדובר בכסף קטן לעומת האלטרנטיבה

בשעה שנכתבות השורות האלה, עת שביתת המחאה שעליה הכריז מטה המאבק למען החטופים נכנסת לשעה הרביעית שלה, עדיין לא ברור האם היא תצליח לשבש באופן ברור את פעילות המשק.

לכן אי אפשר להתייחס אליה עדיין במונחים של כישלון או הצלחה, אלא רק להביע תקווה שאותה ניתן לזקק למילה אחת: הלוואי.

הלוואי שתצליח לפגוע בפעילות הכלכלית במשק עד כדי כך שחבורת הכלומניקים שהשתלטה על המדינה, תהיה מוכרחה לצאת מאזור הנוחות שלה.

והיא באזור נוחות, שלא יהיה לאיש ספק בכך: היא מקדמת את חוקי המהפכה המשפטית, שהייתה להם לכל הפחות אחריות-תורמת למחדל אוקטובר 2023 - הן רק ביום רביעי האחרון נעל שר המשפטים את דלתות משרדי הייעוץ המשפטי במשרדו.

היא באזור נוחות עת היא מקדמת תכנית לכיבוש עזה, בניגוד גמור לדעת הקהל. עת חלק לא מבוטל משריה, כולל כמה מהבכירים שבהם, לא מסתירים אפילו את הכוונה: כיבוש מלא גם במחיר של פגיעה בחיי החטופים, טרנספר והתנחלות תחת המגורשים. הנה לכם שלושה פשעי מלחמה, אחד מהם נגד יהודים, בהחלטה אחת.

במקביל נמשך הניסיון לעצב את פני צה"ל כפי שעוצבו דפוסי ההתנהלות במשטרה. כל זה קורה עת באופק מבליח כבר הניסיון להפוך את שירות הביטחון הכללי למשטרה חשאית שתרדוף יהודים מתנגדי משטר. יש אפילו מועמד לתפקיד.

אז יש מי שיצא לרחוב וישבש את חיי השגרה במדינת ישראל במחאה על אי השבת החטופים (פעם הממשלה רוצה רק עסקה חלקית כדי לא לסיים את המלחמה, פעם היא מתעקשת על עסקה מלאה - אמרו לנו מה מציע חמאס ונאמר לכם מהי עמדת ממשלת ישראל).

יש מי שייצא אל הרחוב במטרה לקרוא לבחירות, להקמת ועדת חקירה, להפסקת המלחמה ועוד - והרוב יצאו פשוט כי ירגישו שלא ניתן עוד לשבת בבית ולהביט, דרך משדרי החדשות, איך המדינה קורסת ועמה כל החזון הציוני.

תאמרו שלדרוש את רעת המשק אינה מעשה יפה. זה נכון כמובן. הפסד של מיליארדים שייגרם כתוצאה מהפגיעה בחיי המסחר עתיד לחזור אלינו כבומרנג: להשפיע על רווחי עסקים קטנים, לגרום נזק לחברות גדולות שאותו ישלמו העובדים הכי חלשים ועוד.

העניין הוא שמול זה לא עומדת רק אי-הצטרפות לשביתה, אלא השאלה מה יגרום למשק נזק גדול בהרבה: השביתה או עוד חודשים של מלחמת יש-ברירה בעזה (מי שרצה לכבוש את כולה בכל מחיר היה צריך לעשות כן כבר ב-8 באוקטובר 2023, לא להמתין לאוגוסט 2025), שיעלו לפחות 100 מיליארד שקל?

אולי פגיעה אנושה בדמוקרטיה, שתהפוך את ישראל לדיקטטורה הלכה למעשה ותבריח מכאן את אחרוני מי שמצליחים להשאיר את המשק פעיל וחיוני?

כמה תעלה לנו משטרה חשאית שתפעל נגד אזרחי ישראל, שתעצור אנשים באישון לילה ותשלח אותם אל מתקני מעצר, כפי שמי שמייחלים להישרדות בשלטון בכל מחיר, כבר מפנטזים עליהם?

כמה תעלה לנו המעילה באמון החטופים, שבירת הברית שבין מדינה לאזרחיה, אם חלילה יופקרו אל מותם? את הנזק הזה קשה יותר לחשב, אבל גם יום הפירעון שלו יגיע: אם אפשר להיכנס אלינו הביתה, להרוג ולחטוף, מבלי שמדינת ישראל תעשה הכל כדי להשיב אותנו הביתה, עדיף כבר להגר מכאן ולהסתכן באנטישמיות הגואה בניכר.

רוצה לומר, המחיר שישלם המשק הישראלי על יום של הפגנות, שביתות וחסימות כבישים, הוא מזערי לנוכח המחיר האדיר (וזה עוד רק בכסף) שגלום בכל אחת מהאלטרנטיבות שמוזמנות לנו אם לא נצא למאבק היום.

עד כה עסקנו כמעט בעלות ישירה, אבל יש גם את הסנטימנט: לפחות יראו בעולם שלא כולנו מקשה אחת. לא כולנו רוצים "למחוק" בכל מחיר כדי למלא את עזה ביהודים (במו אזני שמעתי בכנס "נחלה" בכנסת את שר האוצר מצהיר שזה יהיה פתרון מנהדר למצוקת הדיור והעלייה במחירי הנדל"ן, כשהוא מתייחס ל"הגירה מרצון" של ערביי עזה והושבת יהודים תחתם).

דברו מעט עם מנהלי ייצוא בחברות ישראליות. בעיניים כלות הם משקיפים איך עמל של שנים יורד לטמיון באחת. איך פתיחה של שווקים חדשים שבה השיקעו את נשמתם ומשאבי הארגון: כנסים, תערוכות, קשירת קשרים עם מפיצים, מסעי פרסום ועוד, נעלמה כלא הייתה בגלל העובדה שהפכנו למצורעים.

אז אפשר לגנות - ותהיה בכך מידה רבה של צדק את המוסר הדפוק של המערב, אבל צריך להכיר גם בכך שלמעשים שלנו בעזה יש תוצאות. שבסופו של דבר הנזק שאנו גורמים לבלתי-מעורבים (לפחות בלתי מעורבים ישירות) הוא לא פרופורציונלי לזוועה שחוללו מרצחי חמאס.

כן, אומר האירופי או האמריקאי, הרגו לכם אלף ומשהו אנשים, רובם אזרחים. התגובה שלכם מוצדקת, אבל כמה תהרגו בתגובה? עשרת אלפים? מאה אלף? מתי תבינו שהצדק שהיה עמכם בימים הראשונים, כבר חלף עבר לו?

אפשר (ואולי גם צריך) להתווכח גם עם זה, אבל אי אפשר לפטור את קשת הטיעונים הזאת כאנטישמיות פר-אקסלנס.

התיירות לישראל (מלבד תיירות של יהודים) כמעט שנמחקה כליל. הייצוא מישראל נפגע ללא הכר, החשבון שעוד יוגש לנו לפירעון כבר נושא ריביות - כל אלה הם נזקים כבדים לכלכלת ישראל אפילו עוד לפני שמחשיבים את מה שמתחולל בנפשנו פנימה.

כל אלה הן סיבות טובות מספיק כדי לשבות, כדי להפגין, כדי להפריע, כדי להימנע מפעילות מסחרית. כדי לתקוע אצבע בעינו של המשק כדי להזהיר אותו ששאר הגוף בסכנה. עדיין מוקדם לקבוע אם זה הצליח: הישיבה על הגדר של מי שהיו יכולים להכריע את הכף, ההסתדרות וארגוני המעסיקים, היא בלתי נסלחת.

בארגוני המעסיקים העדיפו את הרווח של היום הזה על פני הנזק האדיר שצפוי להם בחודשים, שלא לומר בשנים הבאות ובהסתדרות השתמשו בפסיקת בית הדין לעבודה כבעלה תאנה. אפשר וצריך היה למצוא עילה יצירתית לשביתה.

אם השביתה תיכשל חלילה, יהיה גם אפשר וצריך להפנות אצבע מאשימה גם אליהם, "השוויצרים" הניטרליים, שביקשו לקנות מוסר בכסף במקום להיות השמן על גלגלי המחאה.

אתם או בלעדיהם, לא בטוח שהמחאה היום תעזור. לא בטוח שתצליח לשתק את המשק כליל. לא בטוח שתגרום נזק כזה לפעילות הכלכלית שיצליח להוציא את מחוללי הרעה משלוותם. אפשר שתיכשל, אבל לנו יש רק חובה אזרחית אחת: לנסות.