עכשיו זה רשמי: החיים מדכאים, בעיקר בגילאים האלה

הצעירים האמריקאים אומללים וזה רק מחמיר. והאומללות שלהם - למרות שאין להם חטופים או מלחמה עם עזה - קשורה באופן ישיר לאומללות שלנו.

לפי מדד האושר העולמי האחרון שיצא, האמריקאים במקום הנמוך ביותר בהיסטוריה שלהם - מקום 24.

זו הפעם הראשונה שארה"ב מחוץ לטופ 20 וזה בעיקר בגלל המצב של הצעירים האמריקאים.

לפי יאן-עמנואל דה נווה, הפרופסור לכלכלה באוניברסיטת אוקספורד ואחד האחראים לדו"ח האושר העולמי: "תחושת הסיפוק של צעירים בארה"ב בירידה מתמדת". אם רק היו מחשיבים את האושר של אמריקאים מתחת לגיל 30, ארה"ב אפילו לא היתה בטופ 60 בטבלת העושר העולמי - כלומר רמת האושר של הצעירים האמריקאי ברמה של הונדורוס או רוסיה.

למה? הנה כמה סיבות שהיו בכותרות בשבועות האחרונים.

לפי תחקיר של מגזין פורצ'ן, בוגרים קולג'ים כיום, כלומר בני דור ה-Z יכולים, בחודש, לשלוח ל-60 חברות שונות את קורות החיים שלהם והם עדיין לא יקבלו עבודה. בעידן של AI ושוק עבודה מצטמק אבל מאוד תחרותי, לצעירים רבים פשוט אין מקום לעבוד. רק לפני שני עשורים, בוגר קולג' בארה"ב היה מקבל שכר בן 6 ספרות עם יציאתו מהקולג'. היום הוא כנראה לא ימצא עבודה בתחום שלמד בקולג'.

אחד מהפוסטים הנקראים ביותר ברדיט בשנה האחרונה היה בעל הכותרת "עבודה קשה משיגה לך כסף זה השקר הגדול ביותר שאי פעם סופר". השרשור שנולד מהפוסט הזה היה עם מאות דיונים ואלפי תגובות. העובדות בשטח מראות שכותב הפוסט ורוב האנשים שהגיבו עליו צודקים. עבודה קשה כבר לא מרוויחה לך כסף בשיטה הכלכלית של המאה ה-21.

וזה מאחר שהתשואה על הון שהושקע בידי משקיעים בחברה (במניות, אג"ח, נדל"ן וכו') תמיד תהיה גדולה יותר מקצב צמיחת הכלכלה כולה, כלומר עבודה. הפערים החברתיים גדלו ומי שלא משקיע או לא יכול להשקיע נשאר מאחורה גם כשהוא עושה הכל כדי להצליח בכלים שיש לו (לומד, עובד, מוכר נכסים וכו').

ב-7 באוגוסט דווח במגזין פורצ'ן שרק 9 מ-256 המיליארדים שלפני 15 שנה התחייבו להעביר חצי מההון שלהם למען צדקה באמת עשו זאת. מה הם כן עשו עם הכסף? המיליארדרים פשוט צברו עוד הון וכיום משפיעים על הממשלה של ארה"ב בצורה גלויה וברורה. עובדה: הממשלה, הסנאט והקונגרס האמריקאים ממשיכים בהטבות המס, שמונעות את חלוקה הוגנת של ההכנסות דרך היוזמה החברתית שנקראת "מס הכנסה". הם מעניקים את ההטבות האלה על חשבון השקעות הכרחיות בחינוך, רווחה ותשתיות פיזיות ואנושיות.

עלויות המחייה בארה"ב בעלייה מתמדת מאז שעוקבים אחרי הנתון הזה (מ-1921). כיום עלות המחייה בארה"ב בשיא כל הזמנים. זה שבכלל שמים "עלות" על האפשרות של חיים בכבוד כשיש כל כך הרבה משאבים וכסף בעולם זה מדכא מספיק. זה שאתה חייב לעבוד יותר מתמיד רק כדי לשרוד את העליות בעלות המחייה - זה הסיבה העיקרית לאומללות שחשים הצעירים האמריקאים. וזה בכלל מבלי להיכנס לעניין חוסר היציבות הכלכלי ומצב האקלים המתדרדר.

קיצוצים בתוכנית הרווחה גרמו לתומכי ממשלה רבים למתוח ביקורת על כך שבתוכנית SNAP (קופונים למזון) לא צריך להחשיב שתייה קלה. מה שיצר את הדיון המדכא על כך שהתומכים בממשלה של טראמפ רוצים מיקרו-ניהול על הרגלי הצריכה של האנשים הכי עניים, אבל לחלוטין בסדר עם הטבות מס בשווי טריליונים למיליארדים ולתאגידים.

הם גם אחלה עם המשך החרבת האקלים והשקעת של מאות מיליארדים בהקמת צבא פרטי שירדוף אחרי מהגרים. זה די מדכא שאזרחים כמוך, שחיים את אותם צרות כמוך, תופסים את הצד של המיליארדרים והפוליטיקאים, שמחויבים יותר לתורמים שלהם מאשר לבוחרים שלהם.

ולמה הסיטואציה בארה"ב כל כך דומה למה שקורה כאן? מאחר שאחרי שנות דור של שלטון הליכוד, הצעירים בישראל עומדים בפני בעיות דומות - רק שלנו אפשר להוסיף לקלחת הדיכאון מלחמה שלא נגמרת, ממשלה שמעבירה כספים של עובדים ומשרתים לחבורות של עצלנים משתמטים ומתנחלים אלימים.

מחקרים מצביעים על כך שאחוז הדיכאון בקרב בני נוער בישראל גבוה יחסית למדינות אחרות, והוא עשוי להגיע עד לכ-20%. הרשויות כמעט ולא מטפלות או עושות קולות שהן מודאגות מהמצב כי הן מנוהלות, ברובן, על ידי מקורבים לאיזה שר או שרה.

ובסופו של דבר, התחושה החזרה היא שהצעירים בחברות קפיטליסטיות כמו שלנו וכמו בארה"ב הם אומללים כי הם מרגישים שערך החיים שלהם בעיני החברה הוא אפסי.

המערכת הכלכלית והפוליטית רואה אותם כמספרים על המצגים במקרה הטוב או פשוט אנשים ששווים פחות מהדורות הקודמים במקרה הרע. נראה שהערך שלהם בעיני החברה, מסתכם בכמה כסף הם יכולים להרוויח לתאגידים, חברות מסחריות ולמס הכנסה.

ואלו, בסך הכל, חיים די אומללים.