הכישלון האזרחי של מדינת ישראל אחרי 7 באוקטובר הוא לא רק מחדל. הוא כתב אישום היסטורי נגד ממשלת ישראל. ביום שבו צה"ל לא היה שם כדי להציל את תושבי העוטף מטבח הדמים הנורא, נחשפה החולשה הצבאית. אבל אחרי שהטבח נגמר והאזרחים נזקקו נואשות למדינה שתסייע להם לעמוד מחדש על הרגליים, שתושיט יד חומלת ומלווה, הממשלה פשוט לא היתה קיימת.
המחדל הביטחוני היה מזעזע, אבל הכישלון בניהול העורף האזרחי, זה שנמשך חודשים ארוכים, חלקו עד היום, הוא פשיטת רגל ניהולית, מוסרית וערכית, קריסה מוחלטת. הובסנו בשתי חזיתות: הביטחונית והאזרחית. בעוד צה"ל התאושש, התארגן מחדש והחזיר את כוח ההרתעה בסדרת מבצעים פנומנליים שהדהימו את העולם, אזרחי ישראל נותרו נטושים, לבד, מול חיים בלתי נסבלים של פינוי מתמשך, מצוקות כלכליות, חוסר ודאות ובירוקרטיה אטומה. המדינה שבשמה הם נלחמים בחזית, הפנתה עורף לעורף.
דו"ח מבקר המדינה שהתפרסם היום מצייר תמונה חמורה של חוסר אחריות מתמשך. כל מי שזעק מה-8 באוקטובר לרשויות להתעורר, ובהם גם אני, לא צריך היה את המבקר, שיאמר לזכותו שהיה שם מייד, בזמן אמת, כדי לקבוע את עומק הכשלון.
קחו למשל את פינוי התושבים, תרחיש שתורגל שנים והפך לכאוס מטורף. התכנית המקורית היתה לשכן את המפונים בבתי ספר. משרד הפנים, שהיה אמור לתכלל את האירוע, והודיע, מראש, שאין לו את הכלים לבצע את המשימה המורכבת הזאת, נאלץ לנסות לתפעל אותו איכשהו וככה זה נראה.
די מהר הבינו שפינוי לבתי ספר הוא בעייתי, כי משפחות לא יוכלו להתקלח בכיורים הקטנים בשירותים, התחילה מהומת אלוהים כדי להעביר ניצולים לבתי מלון. לשם כך הועסק סוכן נסיעות שעבד עם המשטרה כדי שיטפל במפונים תמורת עמלה שמנה, במקום שפקיד ממשלתי, בכיר ככל שיהיה, ינהל את האופרציה באופן מסודר. אם לא היתה החברה האזרחית, אנשים שעזבו הכל ורצו לעזור לאחרים, הכל היה קורס. מתנדבים ערכו רישומים, נתנו עזרה ראשונה נפשית, אספו בגדים ואוכל, הסיעו, טיפלו. שרי הממשלה היו בהלם.
המבקר קובע שהממשלה לא הייתה ערוכה, שלא היה גוף אחד שנשא באחריות כוללת לניהול החירום האזרחי, ושההחלטות שהתקבלו התפוגגו עוד לפני שהספיקו להגיע לשטח. עוד קודם לכן, מאז מלחמת לבנון השנייה, כבר הובהר הצורך להקים מנגנון אחראי לניהול העורף. אבל במשך 17 שנים ההמלצות נקברו - והגעת הרגע שבו המדינה נדרשה ליישם אותן גילתה שוב את חולשתה המערכתית. וכאן האחריות משתרשת לכלל הממשלות. לא רק לממשלת נתניהו הנוכחית.
במקום גוף מרכזי שנושא באחריות מלאה, הוקם קבינט חברתי-כלכלי בראשות סמוטריץ', ומשל"ט אזרחי שכשל לחלוטין. הקבינט כמעט לא התכנס, לא דן בנושאים קריטיים כמו דיור, תעסוקה וסיוע לעסקים שנפגעו, ולא קיבל החלטות. עד היום הקבינט החברתי בראשותו של שר האוצר מקרטע, עד לא קיים בגלל. המשל"ט מונה באיחור של חודש, וכשכבר נכנס לתפקיד, התפטר אחרי שלושה ימים כי הבין שאין בידיו כלים לבצע את תפקידו.
כל המנגנון האזרחי היה שבור מלכתחילה. משרד האוצר ונציבות שירות המדינה לא הצליחו לאייש חמש משרות בסיסיות במשך חודשים. מערכת מידע לניהול צורכי האוכלוסייה לא הוקמה. הניסיון להקים מערך הסברה ותקשורת עם האזרחים נכשל בגלל קרבות אגו ומגבלות בירוקרטיות, בין משרד ראש הממשלה למשרד האוצר. בשעת חירום, משרדי הממשלה, אלה שהגיעו לעבודה, ניהלו עניינים כאילו מדובר בעוד יום רגיל במשרד, בתהליכים איטיים, ההחלטות שהתקבלו באיחור, כאילו שהכל לא בוער בחוץ.
ועכשיו לשר האוצר בצלאל סמוטריץ', כוכב הדו"ח, שקיבל סמכויות רחבות לכנס את הקבינט, לקבוע סדר יום, להקים את המשל"ט, אבל לא היה מסוגל לתפקד. הוא לא דרש פעולה, לא התערב, ולא חיפש חלופות. אבל זו לא רק אחריותו האישית. זה כישלון קולקטיבי מראש הממשלה דרך משרדו ועד כל השרים שידעו שהאזרחים נאנקים - והם בחרו לא לעשות דבר.
נתניהו טוען שוב ושוב שאם היו מעירים אותו בזמן בשבעה באוקטובר, המערכה הייתה נראית אחרת. אבל בשמונה באוקטובר הוא כבר הבין את גודל הקטסטרופה, וגם סמוטריץ'. אותו סמוטריץ' שסיפר שרצה להתפטר מיד אחרי האסון, אך חזר בו, ואמר "אם הייתי מוצא במה אני לא בסדר, הייתי הולך. אבל לא מצאתי". הדו"ח קובע באופן חד משמעי, שהוא אשם שהגוף שבראשותו, שהיה אמור להקל על חייהם של ניצולים, משפחות מפונות, עסקים קורסים - לא תפקד.
גם משרד רה"מ, בראשותו של המנכ"ל יוסי שלי, קרטע. המטה הכלכלי-חברתי שאמור היה לתאם בין משרדים ולממש מדיניות הממשלה בחירום, לא תפקד. כשמשרדים ממשלתיים משותקים, אין מה לתאם ביניהם, אבל לפחות אפשר לנסות להניע אותם לפעולה. זה קרה רק חודשיים אחרי פרוץ המלחמה, כי היי, מה הלחץ? גם פורום המנכ"לים, בראשותו של שלי, פעל באופן מוגבל מאוד אם בכלל. ושימו לב לזה: לאורך שלושת החודשים הראשונים למלחמה, התקיימו שם 27 דיונים, בלי לקבל החלטה אחת לגבי קליטת מפונים, היערכות הזירה הצפונית או מחסור בעובדים זרים. מה הם עשו שם לכל הרוחות?
גם אם ינסו לנער אותה, ויעשו סלאלומים כדי להתחמק ממנה, המבקר מטיל את האחריות על נתניהו ושריו. הם ידעו שהאזרחים מופקרים, הם שמעו את הזעקות, קראו את המספרים, ולא עשו דבר. במקום להתייצב לצד המפונים, העסקים הקורסים והמשפחות שחייהן נהרסו, הם הסתתרו מאחורי ועדות, מנגנונים ותירוצים.
הם לא דאגו להקים את המנגנון שהבטיח טיפול בעורף, לא דרשו פעולה, לא מילאו את ההתחייבויות הבסיסיות של המדינה כלפי אזרחיה בשעת חירום. ממשלת נתניהו ושריו, הפקירה את אזרחיה מאחור פצועים בשטח, מדממים מול בירוקרטיה, עקירה מהבית, חובות נערמים ומול טראומה יומיומית, נתונים לחסדי שמים ולליבם הרחום של מתנדבים. לא צריך לחכות למינוי וועדת חקירה ממלכתית. אתם אשמים.