פרצופה של המדינה: דירוג השרים הטובים והגרועים בישראל

"מסקנותיך מופרכות", כתב השבוע ראש הממשלה בנימין נתניהו למבקר המדינה מתניהו אנגלמן, לאחר שזה פרסם דוח חריף העוסק בכשלים החמורים של הממשלה בטיפול בעורף החל מ־7 באוקטובר 2023, והטיל את האחריות המרכזית לכך על נתניהו, על שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ועל מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר יוסי שלי.

"בעוד ממשלת ישראל משיגה הישגים היסטוריים חסרי תקדים ששינו את פני המזרח תיכון, דוח המבקר עוסק בהערות שוליים חסרות חשיבות אמיתית", הוסיף ראש הממשלה וחתם, לא לפני שייחס לאנגלמן מניעים זרים: "הדוח אינו מבוסס על נתונים מלאים ומעודכנים, ואינו נותן שום ביטוי לעשייה האדירה של ממשלת ישראל לאורך המלחמה שמתנהלת עד היום".

"הררי המשפטיזציה והבירוקרטיה הישראלית הציבו חסם אדיר בפני היכולת לקבל החלטות ולממשן בזמן אמת", הצטרף למקהלת התירוצים גם סמוטריץ'. "השר קיבל לידיו אחריות, אך ללא סמכות ויכולת לממשה".

הוא הוסיף: "ניווט המשק והכלכלה על ידי שר האוצר מול אתגרי המלחמה מוכיח את עצמו - בחוזקו של השקל, בבורסה ששוברת שיאים, בהייטק, בהשקעות הזרות, בשוק התעסוקה המהודק, בגירעון הנמוך מהתחזיות ובחזרה המהירה של המשק לעבודה סדירה". אלה נתוני אמת כמובן, אך כאלה שבינם לבין הנושא שאותו בדק המבקר - הטיפול בעורף - אין ולא כלום. אצלנו בשכונה קוראים לזה "ספין".

התנערות מאחריות היא לא דבר חדש במחוזותינו, אך נדמה שבתקופת הממשלה הנוכחית נשברים שיאים חדשים (ואף מילה על ועדת החקירה הממלכתית לאסון 7 באוקטובר, שלא קמה עד היום ומי יודע אם תקום אי פעם). לא אחת נראה כאילו האנשים שתפקידם לשרת את הציבור זנחו לגמרי את ייעודם, במטרה להשתמש בתקציבים ובמשאבים שהוקצו להם על ידי המדינה כדי לשרת אינטרסים אחרים - בעיקר שלהם עצמם.

בראייה זו, מעטים השרים הטובים בישראל. ממש מתי מעט. כאלה שהם מופת של משרתי ציבור, שפועלים ללא משוא פנים, בשקיפות, במקצועיות ובדאגה אמיתית לאינטרס של כלל האזרחים, מתוך מחויבות לראות בהם הלקוחות של השלטון ולא מטרד. ביום טוב אפשר לספור אותם על פחות מכף יד אחת. לפני פרישת ש"ס מהממשלה, כשהיו בה 31 שרים, נדרשו עוד כמה אצבעות מהיד השנייה. זאת משום, יש להודות, שרוב שרי ש"ס דווקא הצטיינו בעבודתם. מאז עזיבתם המספר הצטמצם דרמטית.

בטח כשחיים כץ, מוכשר ככל שיהיה, מתפקד בתור שר חלקי בארבעה משרדים גדולים שמחייבים כל אחד משרה מלאה. השאר? מסתובבים מנופחים מחשיבות עצמית, עם לשכה, נהג ורכב משוריין, אבל בפועל עושים כמעט כלום מבחינה מקצועית. חלק כי משרדיהם ריקים מתוכן מלכתחילה, וחלק כי הם עסוקים בכל דבר - חוץ מבתחום האחריות שלהם.

פעם בשנה מבצע אגף ממשל וחברה במשרד ראש הממשלה מעקב אחר ביצועי הממשלה. בין היתר מופק, החל משנת 2015, דוח המודד את ביצועי השרים. מעבר לכל הודעה לתקשורת, מעבר לכל השלכת רפש או ייחוס מניעים זרים או המצאת תיאוריות קונספירציה או "לא משכו בדש מעילי" או אלף אלפי ואלפי התירוצים שהתרגלנו לשמוע בשנים האחרונות - מעבר לכל אלה, הדוח הזה מספק נתוני אמת, ומדגים, שחור על גבי לבן, מיהם השרים הגרועים ביותר, שבקושי עשו משהו, ומיהם אלה שנתנו ביצועים של ליגת האלופות.

הדוח של 2024 התפרסם בתחילת חודש אוגוסט, אבל איכשהו נקבר תחת עומס האקטואליה והחום הכבד, לשמחת חלק מחברי הממשלה שחסכו לעצמם את ההשפלה הזאת. במקומה הם ספגו השבוע ביקורת קטלנית ממבקר המדינה על תפקודם אחרי 7 באוקטובר. פרסום דוח המבקר, שהצביע על קריסת העורף האזרחי ואיתו כלל משרדי הממשלה, עורר את הצורך לבדוק מה שווים השרים שאתם משלמים להם משכורת, והאם הם עומדים ביעדים שהציבה להם הממשלה.

מדובר במבחן התכלס של הפוליטיקאים. לא נאומים פומפוזיים, לא פוסטים עמוסי סופרלטיבים, אלא בדיקה מקצועית ומדידה של שאלה אחת פשוטה: האם הם יישמו את ההחלטות שקיבלו בממשלה, והאם ההחלטות האלה מצאו מענה בשטח. כל החלטה מפורקת למשימות קונקרטיות: להקים ועדה, לגייס עובדים, להקצות תקציב, להשיק תוכנית. כולן כולן נמדדות בסוף השנה בשיטה בינארית פשוטה: בוצע או לא. אין פה משחק בנתונים, אלא סוג של מראה מגדילה.

ב־2024 נבדקו 256 החלטות ממשלה שכללו יחד 2,029 משימות. הממוצע הכללי עמד על ביצוע של 74.7% מההחלטות, יציב ביחס לשנה הקודמת, אך רחוק מהממוצע ההיסטורי שעומד על כ־85%. מה שמטריד הוא לא רק המספר, אלא הפערים. התאגידים הסטטוטוריים, כמו ביטוח לאומי ורשות החדשנות, מצטיינים עם 91.3% ביצוע. משרדי הממשלה מפגרים מאחור עם 73.8%, ויחידות הסמך עוד יותר חלשות - 70.7% בלבד.

"דוחות שעוסקים במידת יישום מדיניות של ממשלות נפוצים בעולם", מסביר ד"ר יריב שגיא, ראש התמחות למנהל ומדיניות ציבורית בתוכנית לתואר שני במנהל עסקים בקריה האקדמית אונו. "צריך לקחת בחשבון שהחלטות שהממשלה מקבלת לא מפורסמות ב־100%, בגלל שיקולים פוליטיים ומערכת לחצים שמופעלת כל הזמן. זה לא אומר שנתון שלפיו אחת מכל ארבע החלטות ממשלה לא מבוצעת הוא נתון טוב".

"אחוז ביצוע המשימות של הממשלות בעולם משתנה בין מדינות", מוסיף ד"ר שגיא. "‏הדוח מדבר על שנת 2024, שנה מורכבת, עם קיצוצים בתקציב ומלחמה, וקשה לצפות שמשרדי ממשלה יתפקדו ברף העליון. מה שכן רואים הוא שרמת שיתוף הפעולה בין המשרדים הולכת ומידרדרת, וזה נובע מהתרבות הארגונית של הממשלה הנוכחית, שהגיעה לשיא של 256 החלטות בשנה - אבל הן פחות מורכבות ויותר מצומצמות, ועם הרבה פחות שיתוף פעולה בין־משרדיים".

השרים לא מסוגלים לשתף פעולה ביניהם?
"לא בהכרח. ככל שיש יותר משרדי ממשלה, ההחלטות מצטמצמות באופן יחסי. בהשוואה ל־2023 אין שינוי בהיקף יישום החלטות הממשלה, אבל יש שינוי בתרבות הארגונית: פחות שיתופי פעולה ויותר חסמים שקשורים בתקציב. נתון בולט הוא ההחלטות שלא יושמו בגלל ענייני תקציב, שהמשרדים אפילו לא הוציאו בקשות לתקצוב ההחלטות שלהם. זאת אומרת שהיה כסף, אבל לא משכו אותו".

ועכשיו למצעד השרים של ישראל: ונתחיל מהמקום הראשון, אותו קוטף בקלות משרד הנגב והגליל בראשותו של יצחק וסרלאוף, עם שיעור ביצוע משימות שעומד על 96.3%.

מילה על וסרלאוף: היו כאלה שהכניסו אותו לרשימת השרים המיותרים. טעות קשה. מדובר באחד השרים המצטיינים בממשלת ישראל, אם לא המצטיין שבהם. וסרלאוף חי ונושם את הצפון מהרגע שנכנס לתפקיד, ואף עבר לגור בקריית שמונה לתקופה מסוימת במהלך המלחמה. הוא לא מדבר - הוא עושה. ראשי הרשויות בקו העימות מספרים שהוא נוכח תמיד, בכל סיטואציה קשה או משבר. גם ב־3:00 לפנות בוקר הוא יופיע פתאום יש מאין. גם בדרום פעל באינטנסיביות, עד לכניסת מנהלת תקומה לתמונה.

מצב התיירות בגליל בכי רע. התיירים הישראלים לא חוזרים לטייל שם ובעלי העסקים שורדים בקושי. היה מצופה ממשרד התיירות או ממנהלת תקומה של השר זאב אלקין, שאחראי על שיקום הצפון, לזנק לעזרתם ולפעול בכל הכוח כדי לחזק את אותם בכל דרך; היחיד שעשה מעשה היה וסרלאוף, שעומד בראש משרד קטן, אבל יעיל בטירוף.

הוא הבין שבלי מטיילים אין עסקים, ובלי עסקים אין טעם להגיע - והחליט להשקיע 564 אלף שקל מתקציב הרשות לפיתוח הגליל בקמפיין תקשורתי שמעודד ישראלים לחזור לטייל בגליל, ועוד 200 אלף שקל גוייסו מ"רוח הגליל" לתוכנית "מאיצים בתיירות" שהשיק, ובמסגרתה יקבלו 60 עסקים קטנים ליווי וקידום.

יוזמה ויצירתיות כזאת אפיינו בשנת 2024 גם את משרד הרווחה והביטחון החברתי, בהובלת השר יעקב מרגי, שהוכיח את עצמו מעל ומעבר בהתגייסות למען הציבור במהלך המלחמה, כולל פרסום מספר הטלפון האישי שלו לכל מי שנתקל בבעיה.

משרד הבריאות (אוריאל בוסו, עד החודש שעבר) ומשרד החינוך (יואב קיש), שני משרדים עצומים בעומס המשימות שלהם, הצליחו לסיים את השנה עם 88.8% ו־86.8% בהתאמה. הישג לא מבוטל, שמראה שאפשר גם במערכת מורכבת להגיע ליעילות. משרד התרבות והספורט הגיע למקום החמישי המכובד ואחריו המשרד לשירותי דת ומשרד הפנים, של השר מיכאל מלכיאלי הפורש.

בקצה השני של הגרף נשרך מצעד הבושה של ישראל - והנתונים לא יפתיעו אתכם. במקום האחרון ממוקם משרד המורשת של השר עמיחי אליהו, שמתוקצב ב־78 מיליון שקל, אבל מציג שיעור ביצוע אומלל של 35%. מילא אם היה מדובר במשרד עמוס בעבודה שלא מאפשר לשר להתפנות לשפע המשימות שמצטברות על שולחנו מקוצר הזמן. למען האמת, מלבד ניהול תקציבי רשות העתיקות והצלת אתרים ארכיאולוגיים, לא ממש ברור לי מה בדיוק עושים במשרד הזה. הרי אפילו להילולת מירון אחראי השר למסורת ישראל, שאליו עוד נגיע.

לא שכחנו, חלילה, את המבצע להוצאת אלטלנה מקרקעית הים, שאותו מוביל אליהו, שנשמע כמו ספין תקשורתי מטורלל וחסר תכלית עם יופי של יחסי ציבור. יתר פעילותו של השר בתחומי אחריותו לא הותירה חותם, אבל הוא הקפיד להתבטא בנושאים ביטחוניים, מדיניים, פוליטיים ומה לא.

בתחילת המלחמה הוא לא פסל הטלת פצצת אטום על עזה וסיבך אותנו עם העולם, הכריז ש"עזה תהיה יהודית", קרא לחטופים "שבויים" ופגע במשפחות שלהם, ואם זה לא הספיק, הכריז שב"שבויים מתעסקים רק בסיום הניצחון", ושאין בהילות להוציא אותם מהמנהרות. שלא לדבר על הכניסה לבסיס שדה תימן ועל סירובו להתייצב לחקירה בנושא. מה הקשר בין כל אלה למורשת? מורשת האדמה החרוכה שהוא משאיר אחריו בכל מקום.

הלאה. לא הרבה מעליו, עם 42.2% ביצוע, ניצב השר לירושלים ומסורת ישראל מאיר פרוש. ניסיתי להבין מה עושה המשרד הזה. פעם קראו לו ירושלים ומורשת. אבל צריך היה לתת לפרוש ולאליהו משרדים, אז הפרידו ביניהם. פרוש קיבל את ירושלים והמסורת ואליהו את המורשת - ושניהם ביחד עושים, על פי הדוח, מעט מאוד. על כל פנים, המשימה העיקרית שהעסיקה את השר פרוש הייתה ההילולה במירון. אירוע מסורתי, חשוב ללא ספק, אבל ספק אם צריך בשבילו להחזיק משרד שלם עם תקציב של 118 מיליון שקל.

משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות של עמיחי שיקלי הצליח לעמוד רק במחצית מהמשימות שהוצבו לו. את זה כולנו רואים יום־יום בחדשות: האנטישמיות חוגגת, ההסברה על הפנים, והשר שיקלי ממשיך לדגור על הכורסה הנוחה בלי הישגים. גם השרה לאיכות הסביבה עידית סילמן לא מספקת את הסחורה, ועומדת רק ב־57% מהמשימות. מדובר במשרד בונבוניירה, עם תקציב עתק של 367 מיליון שקל, ששר שמחויב לתפקידו יכול לשנות איתו את העולם. עם סילמן זה לא קורה.

גם השר המאוים איתמר בן גביר מדשדש מאחור עם המשרד לביטחון לאומי ו־63.5%. הרבה רוח וצלצולים, מעט ביצועים. מיד אחריו, במרחק עשירית האחוז, ניצבת השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן, שלא ברור על מה הולכים כמעט 70 מיליון השקלים שהוקצו לו.

המסקנה ברורה: המשרדים המיותרים, שנבנו בתור ג'ובים לקואליציה ולא מתוך צורך אמיתי לתועלת המדינה, הם גם אלה שמתרסקים במבחן המציאות ונכשלים בענק.

וכאן אנחנו מגיעים לנתונים שצריכים להדאיג כל אזרח בישראל. ביצועי משרד החוץ (בתקופתו של ישראל כ"ץ) עמדו על 67.5%, בצלאל סמוטריץ' ומשרד האוצר עם 69% ומשרד ראש הממשלה עם 70.6% בלבד. מדובר בשלושה משרדים חשובים, שהיו צריכים לתת בראש כמו משרד הביטחון (בתקופת יואב גלנט), עם 81.3% מכובדים, ולא לדשדש בירכתיים.

המסקנה עגומה מאוד. ישראל זקוקה לעוד וסרלאופים, שרים שחיים את השטח, עובדים קשה גם עם תקציב מוגבל ומצליחים להזיז דברים, ולא כאלה שעסוקים בלהבעיר שריפות או סתם בלהתבטל, במקום לעבוד למען האזרחים.

ועוד דבר: מה שעושה את ההבדל הוא לא גודל המשרד או היקף התקציב, אלא רצינותו ומחויבותו של השר העומד בראשו לטובת מדינת ישראל, ולא לטובתו האישית או הפוליטית. לתשומת לב השרים.