עמוד השדרה מתכופף: כך איבד מעמד הביניים את היכולת לחלום

לפני כמה ימים התבקשתי על ידי משפחתי להזמין מקום לחמישה סועדים לשישי בערב של סוף השבוע הבא. 11 ימים לפני המועד. מבחינת רוב המסעדות הפתוחות בשישי בערב, מדובר בשעות השיא והזמן העמוס ביותר בשבוע. על כן דחקתי במשתתפים להקדים - והצעתי שנקבע לשעה שש בערב.

שוטטתי במנועי החיפוש הייעודיים להזמנת מקום במסעדות - הכל מלא. שישי בערב, חשבתי בתסכול מסוים, לא בשמונה בערב - אבל עדיין, הכל מוזמן מראש. איך זה מתיישב עם מצוקת המסעדנים?

אחרי המסעדה הרביעית שאת שמה הקלדתי, הייתי כבר די מתוסכל ועל פי המלצת חברה הזמנתי מקום לבר-יין שמתפקד גם כביסטרו. כולי תקווה שיספק את הסחורה.

הפליאה שלי נוכח המסעדות המלאות דומה לזו שאוחזת בכל מי שמנסה למצוא טיסה או חבילת נופש בחו"ל ביעד סביר. המחירים בשמיים. רואה אדם ומתפלא: הזאת מדינה שהכלכלה שלה בסיכון נוכח הכורח לתמוך במלחמה שבקרוב ימלאו לה שנתיים?

אם עוד לא ירדתם לסוף דעתי, הרי שאת נושא הדיון שלנו הפעם אפשר לפטור כ"צרות של עשירים". טוב, נו, לא עשירים ממש, אבל בני המעמד הבינוני שמבקשים בכל מאודם להשתדרג לביזנס של החיים האלה, להפוך מבינוני לבינוני-גבוה.

מה ההבדל? המעמד הבינוני חי לו ברווחה יחסית בדירת ארבעה חדרים ומתנייד בשתי מכוניות שמאפשרות לו שתי משרות סבירות. המעמד הבינוני-גבוה הוא בדיוק אותו הדבר, אלא שבבעלותו עוד דירת ארבעה חדרים, שמכניסה לו עוד כמה אלפי שקלים לחודש, וגם השכר החודשי שלו גבוה יותר. אין לו וילה או יאכטה, קל וחומר שלא מטוס פרטי, אבל הוא לא מפחד לענות לשיחות בלתי מזוהות, שמא מתקשרים אליו מהבנק.

יותר מכל כוח נסתר אחר בכלכלה החופשית, הרצון של מי שמשתייך למעמד הבינוני להפוך לבינוני-גבוה, הוא הזרם המרכזי של מדינה דמוקרטית עם כלכלה חופשית ששואפת תמיד קדימה. במשך שנים רבות היה זה כוחה הנסתר של מדינת ישראל. אם בימי מפא"י התקיימה כאן כלכלה חצי-סוציאליסטית, הרי שעליית הליכוד לא ששיקפה רק את רצונם של בוחרים רבים לשדרג את מעמדם, אלא גם חוללה את המהפך.

במשך שנים רבות זה היה המצב, עד שהליכוד הפך למפלגת שלטון שבעה ומושחתת נוסח "המערך" של פעם - וגרוע ממנו: את הרשימה לכנסת קובעים קבלני קולות שחלקם שלוחי ארגוני פשיעה, ואת הג'ובים מחלקים ממש כמו המפא"ינקים של פעם, לאנשי-שלומם.

לא משנה מה אתם חושבים על כיבוש עזה מחד או סיום המלחמה מנגד - העובדה היא שגם בנושאים שאין לגביהם מחלוקת, כמו שיקום הצפון והנגב, למשל, הממשלה הזאת לא מצליחה לשים אבן על אבן. למה? כי המנגנון חולה, מושחת ורקוב. כי עסקנים סוג ג' ממונים לתפקידי מפתח שדורשים יכולות ביצוע וניהול.

אם בגין התגאה בכך שהמהפך שהנהיג חיסל את שלטון הפרוטקציה בחסות הפנקס האדום, אזי באו רגב, אמסלם ודומיהם והוכיחו שאפשר להיות רקוב יותר מהמערך בשלהי תקופת שלטונו.

אם לא יבצע ריסטרט מהיר, יתברר שהליכוד סיים את תפקידו ההיסטורי, לפחות בכל הקשור להיותו מחולל שינוי חברתי. כי מבלי משים חזרנו להיות חברה מעמדית יותר, שבה המוביליות החברתית פחותה.

הנפגע העיקרי מכך הוא המעמד הבינוני. שהרי העני נשאר עני, העשיר נותר עם כספו, אבל המעמד הבינוני הפרוגרסיבי (לאו דווקא כתפיסת עולם ליברלית-חילונית, אלא כמי שמאמין בהתקדמות כדרך חיים - השכלה גבוהה שמייצרת הכנסה משופרת וצבירת רכוש שתקדם אותו במדרג הסוציו-אקונומי מדור לדור) מתוסכל: המסים המאמירים שוחקים אותו, הריבית הגבוהה מקשה עליו לגייס ממון כדי לפתח עסקים קטנים ובינוניים, הירידה בשירותים שמספקת המדינה (למשל בחינוך ובבריאות) פוגעת לו בכיס, שכן הוא נדרש לממן חינוך משלים לילדיו ושירותים רפואיים מתקדמים באמצעות ביטוח פרטי יקר וכך הוא הולך ונשחק.

אם פעם השאיפה שלו הייתה להפוך את הדשא שלו לירוק יותר כמו זה של השכן, המטרה שלו עתה היא לשמור על הקיים.

גם כאשר הוא מבקש לעצמו את מנעמי החיים שעד לא מכבר היו זמינים לו, הוא מגלה שאלה הפכו פחות נגישים: הבינוניים-פלוס, אלה שפעם היו ממלאים את המסעדות היקרות וטסים לחו"ל במחלקות היוקרה, הצטמצמו מעט ופלשו לטריטוריה שהייתה פעם שלו: עתה הם ממלאים את המסעדות של "עד 200 שקל לסועד" ומסתערים על הדילים לחו"ל.

תאמרו ש"אפשר גם בלי קוויאר" (כשם ספרו הסאטירי של האוסטרי יוהנס מריו זימל), כלומר, שלא חייבים לאכול ב-200 שקל - אפשר גם להזמין פיצה משפחתית ואפשר לטוס גם לסוף שבוע בבאטומי ולא בפריז.

אבל כשמעמד שלם נאלץ להתפשר על הסממנים הקטנים אותם תקע כזיזים שתוקע מטפס הרים בחגווי הסלע, שציינו את התקדמותו במעלה האשכולות הסוציו-אקונומיים, אזי נחלש עמוד השדרה של החברה, נחלשת הכלכלה ואף שמדובר בתהליך ארוך - בסופו של דבר נחלשת הדמוקרטיה, נחלשת ההשכלה הגבוהה, נחלשת המדינה.

וזה מפחיד יותר מכל איום ביטחוני, כי בניגוד לאיום מבחוץ, המלחמה הזאת היא אוטו-אימונית, כלומר הגוף תוקף את עצמו אחרי שמערכת החיסון שלו איבדה את הסבילות החיסונית. הסבילות החיסונית של חברה דמוקרטית מתקדמת הוא המעמד הבינוני: הוא שמתגייס מתוך הזדהות עם המדינה ומוסדותיה. הוא שמשלם מסים, הוא שדוחף את ילדיו לרכוש השכלה, להתקדם ולהצטיין.

את אובדן היכולת שלו לחלום לא תמצאו באף סטטיסטיקה, אבל דווקא האלמנט החמקמק הזה הוא הסימפטום המובהק ביותר לחברה שנפטרת מהנוגדנים שהפכו אותה לעמידה וחזקה כל כך, כמו שנדרש מאיתנו להיות בעת ובסביבה הזאת.