ב-10 באוקטובר, שלושה ימים אחרי הטבח הנורא, קיבל אלון פוטרמן טלפון ממספר שהוא לא מכיר. על הקו היתה תמי גוטליב, יו"ר כפר עזה, מקיבוצי העוטף שנפגעו אנושות. "אנחנו לא מכירים", אמרה לו, "אבל השם שלך עלה בכל מיני שיחות. בוא לשפיים, נדבר". כשפוטרמן הגיע למקום אליו פונו ניצולי הקיבוץ, המציאות היכתה בו בחוזקה. "הייתה תחושה קשה של אבל וחוסר ודאות", הוא נזכר. "היו אז הרבה נעדרים, ולא ידעו אם הם חטופים או מתים. התחילו מעגלי שבעה על המדשאות. זאת היתה ההיכרות הראשונה שלי עם הקיבוץ. לא הייתי שם לפני כן".
גוטליב ביקשה ממנו עזרה בגיוס משאבים. "כבר אז היה ברור להם שלא יוכלו להסתמך על הממשלה", מספר פוטרמן. "חצי מהנהלת הקיבוץ נרצחה. תמי גרה בכפר סבא, ולכן היה לה את הריחוק שאפשר התבוננות. בימים שבהם הכאוס רק גדל, והתברר שיש 19 חברים חטופים, היו לנו שיחות שנשמעו כמו מדע בדיוני, אבל כבר אז בנינו תוכנית עבודה מסודרת שהתחלקה לשישה חלקים: חינוך, בריאות - בדגש על בריאות הנפש - קהילה, רווחה, בינוי והנצחה".
בתוך צונאמי הרגשות המטורף שבו היו שרויים כולם, היה מי שידע לשים את האמוציות בצד ולהתכונן למציאות הקשה שתבוא באמצעות אסטרטגיה מסודרת. מהיום ההוא לקח על עצמו פוטרמן, 43, שהיה אז בשלהי הכהונה שלו כמנכ"ל קרן היסוד, לגייס כסף שיבטיח את תקומתו ועתידו של הקיבוץ. כך נוסדה "הקרן לשיקום כפר עזה", שפוטרמן משמש המנכ"ל שלה.
"פניתי לכולם", משחזר פוטרמן, שעוד במסגרת תפקידו בקרן היסוד הספיק ללמוד דבר או שניים על פילנתרופיה. "אין מקום שלא הלכתי אליו: קהילות יהודיות בארץ ובעולם, אנשים פרטיים שתרמו הרבה כסף, חברות עסקיות, וגם תורמים בפרופיל גבוה. בהתחלה היינו מוצפים בפניות, אבל ככל שהזמן חלף הן הלכו והתמעטו. לצערנו, רשימת הנתרמים הלכה וגדלה. עוד משפחות שכולות, משפחות חטופים. הייתי בקשר עם חברה מאוד גדולה במשק שהתכוונה להשקיע בבינוי שכונת הצעירים, וסוכם שיעבירו את התרומה ברבעון האחרון של 2025 או הראשון של 2026. כשהסתיימה המלחמה באיראן עשיתי איתם שיחת פולו-אפ. נאמר לי שבגלל שעזרו לחלץ ישראלים שנתקעו בחו"ל באמצעות ספינות, התרומה לכפר עזה פחות רלוונטית כרגע".
לצד גיוס הכספים, היה צורך לגייס אנשי מקצוע, מנהל קהילה, מנהל רווחה. "אחד האנשים המרשימים ביותר שפגשתי היה אורי אפשטיין, שאיבד חמישה מבני משפחתו. הוא היה המנהל העסקי של כפר עזה, לקח צעד אחורה וחזר. הוא לקח על עצמו את בניית הקהילה מחדש, והאמונה בשיקום האישי והקהילתי הביאה לבחירתו לראש המועצה האזורית שער הנגב, התפקיד שבו כיהן אופיר ליבשטיין ז"ל, גיסו".
"אנשים זחלו"
כמו בכל בניית תכנית עבודה מסודרת, השלב הראשון היה מיפוי הצרכים. הם נפגשו פעם בשבוע לישיבת סטטוס כדי להציף מה צריך, מה הבטיחו ולא הגיע, וכשהגיעה פניה לתרומה - ידעו להתאים לתורם מטרה שהתחבר אליה מתוך התפריט שנבנה, כמו חליפה בתפירה אישית. סך הכל גייסה הקרן עשרות מיליוני שקלים, סכום מרשים על הנייר, אבל לא מספיק כדי להשתקם.
הצרכים, מסביר פוטרמן רבים מאוד, ולא כולם מקבלים את המענה הראוי. "ניקח את החינוך", הוא מסביר, "צריך היה לבנות לילדים שניצלו מסגרות חליפיות. אף אחד לא התיימר להיצמד לתוכנית הלימודים של משרד החינוך, אבל אנחנו חשבנו קדימה. בפריפריה החברתית יש מחסור במורים לאנגלית. בזכות בנק מזרחי טפחות, כבר בקיץ 2024 הגיעו מורים מארה"ב שלימדו חמש שעות ביום אנגלית כדי לכסות על פערי למידה עתידיים.
"ברמת בריאות הנפש גייסנו מנהלת רווחה, שסיפרה על המתנדבים שמציעים טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי. היא אמרה שהרצף הטיפולי הוא מפתח, ואנחנו צריכים לייצב מערכת שתדע להתמודד עם האתגרים של בני הקהילה. הבנו גם ששפיים הוא פתרון זמני עד המעבר לרוחמה, והיינו חייבים להיערך".
איך מייצרים עוגן טיפולי בארעיות הזאת?
"בפריפריה יש מחסור כרוני במטפלים. יחד עם 'עמל ומעבר', עמותת 'תלם' ופרויקט 'חיבוקי', בנינו מודל של סל שעות טיפולים חודשי גמיש של 150 שעות, שמחולק על ידי מנהל הקהילה ומנהלת הרווחה, לפי קטגוריות של ותיקים, צעירים ובעלי תפקידים. 35 שעות מתוכו מופנים לטיפולים קבוצתיים. ככה ניתן היה לייצר ודאות".
ויש גם את מה שעבר עליו. ב-7 באוקטובר הוא היה בבית הוריו באשקלון עם אשתו, שני ילדים ועוד אחד בבטן. "הילדים שלי קטנים. כל אחד מהם ישן עם אחד מאיתנו בחדר נפרד, כדי שלא יעיר את האחר. ב-6:25 בבוקר, הבן שלי התחיל לעשות רעש, ואז התחילה האזעקה הראשונה. בוקר נורא של טילים ואזעקות והבן שלי שואל אותי אם האזעקה התחילה כי הוא התנהג לא יפה".
באיזשהו שלב הם נכנסו לאוטו ונסעו הביתה. תוך כדי נסיעה, פוטרמן התקשר לחברים באשקלון כדי לברר מה הם צריכים, ובהמשך גייס יחד עם כמה חברים כספים מחו"ל, קנה ציוד לחיילים והזרים אותם למקלטים ששימשו אותם, ואז הגיע הטלפון מגוטליב - וחייו השתנו.
"אני לוקח את זה ברצינות, כי אני מכיר אנשים שפיתחו טראומה משנית של בעלי תפקידים. אשתי דחפה אותי לדבר עם מטפל. הוא אמר שיש לי רמות חוסן מהגבוהות שראה ויש לי כלים להתמודדות. התמזל מזלי, שעד כמה שאפשר, אני בסדר. הילדים שלי הם המראה שלי, התרופה להכל.
"ביקרתי בפעם הראשונה בכפר עזה עשרה ימים אחרי 7 באוקטובר. הגענו דרך קיבוץ סעד, כי הכבישים היו סגורים. היה ירי בלתי פוסק. גם היום שומעים את הירי מעזה. ההרס, הריח הקשה, מתוך 370 בתים רק שישה לא ניזוקו. זה שלב שאתה מנסה להסביר לעצמך מה קרה. פה פוצצו את הבית, שם טנק דרס את המבנה, ממול הקירות מחוררים מכדורים. במקרה של כפר עזה, אי אפשר לתת מענה בלי שרואים בעיניים מה קרה שם.
"יש חורשה בין תחנת הדלק לשער הקיבוץ, מרחק של חצי ק"מ. אנשים זחלו לשם. קשישה אחת עשתה זאת כדי להגיע למקום מבטחים. לא מצאו במשך כמה ימים את ניצן ליבשטיין, אחד מהצעירים. לא ידעו אם הוא נחטף או נרצח, ורק אחרי שאבא שלו אופיר, נקבר, גילו אותו מאחורי הבית. מה המרחק מהבית של סבא וסבתא שלו, ההורים? מה הילדים שם היו צריכים לעבור?"
זה פוגש אותך בלילות?
"לא חוויתי סיוטים. אפשר לחלק את העולם לאלה שנמצאים בהוויה ואלה שבעשייה. העשייה כנראה מצילה אותי".
הטלפון מסורוקה צלצל
בבוקר 7 באוקטובר היו בקיבוץ 950 אנשים, 240 ילדים מגיל לידה עד 18, 100 ותיקים והשאר בגילאי עבודה. הקיבוץ נשען כלכלית על קבוצת "כפרית", יצרנית תערובות ותרכיזים לתעשיית הפלסטיק בארץ ובעולם, מעסיקה כ-800 עובדים ב-9 חברות ברחבי העולם ומגלגלת מחזור מכירות של מעל למיליארד שקל. בנוסף היו כמאה עסקים קטנים ובינוניים, בין היתר אומנים, מסעדנים, מנהלי חשבונות והשמת בכירים. המפעל לקח מהם שירותי אאוטסורסינג, ומי שהתקשה קיבל עזרה.
גם חודשים ארוכים אחרי האסון, המדינה לא הייתה שם. "בשנה הראשונה הקיבוץ לא היה מתקיים בלי הפילנתרופיה. נתנו הבטחות ולא העבירו כסף. כשפותחים חמישה גני ילדים חליפיים ומגייסים גננות, שחלקן חזרו מהפנסיה, צריך לשלם. משרד החינוך אומר שהתקציב במנהלת תקומה, ובתקומה אומרים שהוא לא הועבר. זה הגיע למצב כזה, שהמלון בשפיים שאירח את הקהילה שאל אם יש לנו מושג מתי יעבירו להם תשלום. ככה במשך שנה וחצי. היום הכל קצת יותר מסודר. יש כסף שעובר דרך המועצה, ועל אביעד פרידמן, שעומד בראש מנהלת תקומה, יש לי רק מילים טובות. אבל עדיין הם עסוקים בלכסות חובות שלא שולמו".
קהילת כפר עזה היא אחת משלוש קהילות בעוטף שלא יוכלו לחזור הביתה בשנים הקרובות בגלל ההרס העצום. עד המעבר לרוחמה לפני שנה, פעולות הקרן והנהלת הקיבוץ התרכזו בחמישה מהסעיפים, חוץ מהבנייה. עכשיו הם שם בכל הכוח. "בהתחלה בתקומה התכוונו לכסות קצת מכל דבר. אחרי דין ודברים סוכם שהמדינה תממן את הקמתם מחדש של הבתים הפרטיים והתשתיות, וכל מבני הציבור עלינו. זה כולל גן ילדים, חדר מוסיקה, שני חדרי טיפול נוספים במרפאה, כי עברנו אסון.
"לצערי, אחד הפרויקטים הגדולים הוא בנייה מחדש של 'שכונת הצעירים', סמל הטבח. הבתים בשכונה שייכים לקיבוץ ונחשבים למבני ציבור. אי אפשר לבנות את השכונה מחדש בלי פילנתרופיה, כי המדינה תיתן מימון חלקי בלבד. אנחנו עומדים לצאת בקמפיין לגייס כסף לטובת שיקום השכונה. היעד הוא בין 30-48 מיליון שקל ל-60 יחידות".
מתברר שלחלק מחברי קהילת כפר עזה, יש ביקורת על הסכומים הגבוהים שפוטרמן גובה עבור גיוס התרומות לקרן, והם לא רואים הבדל בינו לבין גייסי משאבים אחרים, שכן מעורבותו בתהליך השיקום כמעט ולא קיימת. "כל תקציבי הקרן לשיקום כפר עזה מגויסים פילנתרופית ולא נלקחים מתקציבי הקיבוץ הקיימים", הוא מבהיר בתגובה לביקורת. "ההוצאות על המשלחות לחו"ל, שכר כל העובדים בקרן, הפקת התערוכה בארץ ובעולם, הכנת חברי כפר עזה להרצאות באנגלית בפני קהלים ועוד - הכל מכוסה על ידי תרומות המבקשים לשקם את כפר עזה.
"בנוסף, כל בעלי התפקידים הבכירים שהגיעו לכפר עזה לאחר 7 באוקטובר ירדו בשכרם. בהשוואה לשכרם הקודם, מדובר לעיתים בירידה בעשרות אחוזים. יש בעלי תפקידים שונים בכפר עזה. אין עוד פרויקטור שיקום. הקרן קמה לשלוש שנים בלבד, והיא לא תהיה קיימת עוד שנה. אני לא רואה את כפר עזה כקיבוץ נזקק לעד. ממש לא. הקהילה אבלה, אבל חזקה מאוד, היא ממשיכה לרוץ קדימה ותעלה על הקרקע ב-2026. המטרה שלנו היא לאסוף מספיק כסף כדי תמיד עודף ולא חוסר".
לפני כמעט חודשיים, קיבל פוטרמן עוד טלפון מפתיע. על הקו היו נציגים מבית החולים סורוקה וקרן פילנתרופית שרוצה לסייע במאמצי השיקום לבית החולים שנפגע מטיל. הם ביקשו לגייס אותו לטובת המהלך. "בסורוקה קרה דבר מדהים: נפל טיל איראני על בית החולים ואף אחד לא נהרג בגלל היערכות נכונה של ההנהלה. כך שעם כל הכבוד לי, אני נכנס לעבוד עם אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה.
"אנחנו יוצרים הזדמנות ומנצלים את המומנטום כדי להקים שם את מגדל התקומה ולשקם את שתי הקומות שנהרסו. רק השיקום עומד על 60 מיליון דולר, מחצית המדינה תיתן ומחצית גיוס מתרומות. אין שיקום של העוטף בלי שיקום בית החולים הגדול שלו. גם התפקיד שלי בסורוקה לא נועד להיות לתמיד, אלא לתקופה ממוקדת, עם אנשים שיישארו שם ביום שאחרי. תמיד הייתי בעולם הפילנתרופיה והמגזר הציבורי. אני אוהב את מה שאני עושה ורוצה להפוך את המדינה הזאת למקום שטוב לחיות בו".