אתמול קיבלה נציבות האיחוד האירופי שורה של החלטות נגד ישראל, מהשעיה של הסכמי סחר ועד סנקציות של ממש.
בישראל מתנחמים בכך שמדובר בהחלטה בלי שיניים (אין לה עדיין את הרוב הדרוש כדי להפוך אותה מהצהרתית למעשית), אבל בנקודה הזאת חייבים להזהיר שמדובר במדינה ובממשלה שלא התרגשה מחמאס עד שלא ראתה אזרחים ישראלים נרצחים ונחטפים לתוך עזה על גבי טנדרים ואופנועים.
רוצה לומר, מי שמתנחם בכך שהצעדים עדיין לא אופרטיביים, דומה לילד שמסתיר את פניו ובטוח שלא רואים אותו. למה? כי בכיוון שאליו ישראל דוהרת כטנק ברצועת עזה, גם מי שעדיין זוכר לנו חסד נעורים, עתיד להצטרף למקהלת החרם.
הפרשנים עדיין חלוקים בשאלה האם מה שאירע לבנימין נתניהו בנאום סופר-ספרטה שלו היה מתוכנן בקפידה, כדי להכניס את העם להלך רוח מלחמתי, או שמא מדובר ברגע נדיר של כנות, "תקלה" עבור מי שרגיל לשקר בכל פעם שבהה הוא מניע את שפתיו.
מה שבטוח הוא שנתניהו התווה את הדרך - כשתדרדר ישראל לתהום המדינית-כלכלית שנפערה מתחת לרגליה, הוא לא יוכל לומר שלא העירו אותו בזמן: נתניהו מוליך אותנו לעבר התרסקות מטורפת.
בינתיים מנסים לקנות אותנו, הילידים, בחרוזים צבעוניים: וויזאייר תפתח כאן משרד, נהגים של אובר יעלו על הכבישים (הם לא, אבל מה זה משנה אם שרת הקטל בכבישים יכולה לקשקש על כך? בעוד אמצעי התקשורת משתפים איתה פעולה למען הנתח שלהם בקמפיין הבא של משרד התחבורה, הודיעה אובר העולמית כי אין בכוונתה לפעול בישראל).
אובר-דראפט
ההחלטה של אובר ראויה לעיון נוסף: זוכרים את השנים שבהם לא היו בישראל מכוניות מתוצרת טויוטה או פפסי קולה, בגלל החרם הערבי (שהוסר בתחילת שנות התשעים)? אנחנו קרובים מאוד לעידן הזה, כי הצעד הבא אחרי הרחקת ישראל מאירועים בינלאומיים בתחומי הספורט או התרבות, יהיה איום על מי שיבקש לפעול כאן כי יוחרם במקומות אחרים.
לא כל החברות יקרסו תחת לחץ שכזה, אבל בשוליים כבר רואים התרופפות: פלטפורמות סחר מקוון שמוכרות מוצרים ישראלים נמצאות תחת מתקפת טוקבקים מאורגנת היטב. אין לבעליהן דבר וחצי דבר נגד ישראל, אבל הם צריכים להתפרנס: ויתור על לקוח או ספק ישראלי כדי לסלק את המטרד, הוא עבורם מחיר נמוך למה שהם עלולים לשלם בעד נאמנות לחברים מישראל.
לא מעט תעשיינים ויצואנים קיבלו טלפונים ממי שרואים עצמם כחבריהם, שהתקשרו אליהם בדאגה אחרי 7 באוקטובר, אפילו אחרי מתקפת הטילים מאיראן (רק לפני שלושה חודשים) כדי לבדוק שהכל בסדר.
המסר הוא כמעט אחיד: "אנחנו מחבבים אתכם ולכן היה חשוב לנו לומר לכם באופן אישי שלצערנו לא נוכל עוד להפיץ את הסחורה שלכם". אותנו זה אולי מקומם, אבל ללא מעט יצרנים בישראל מדובר באבדה נוראית, שנים של עבודה בפתיחת שוק חדש במערב אירופה או בצפון אמריקה קורסות ברגע אחד.
כמובן שלכל זה תהיה השפעה גם על המעגל השני: לא רק ירידה חדה ברווחים של אותו יצרן-יצואן, אלא גם פיטורים: עשרות אלפי ישראלים ישלמו את המחיר.
בנזין למדורה
במדינה נורמלית, שר האוצר, מי שאמון על ייצוג האינטרס המשקי, היה משמש כגורם המאזן, הממתן, זה שמנסה לרסן. רק ששר האוצר של ישראל, שמבין דבר או שניים בחומרים דליקים, מסתער על הלהבות חמוש בג'ריקן של בנזין.
אם ישראל הרשמית מנסה לגרום לעולם להאמין שהקרסת מגדלי מגורים בעזה היא צורך מבצעי, במלחמה נגד ארגון טרור אכזרי שמחזיק עדיין עשרות חטופים כבני ערובה, הרי שבא סמוטריץ' וחושף את האמת: זו לא מלחמת מגן, זו לא מלחמת אין ברירה.
כלומר, היא אולי הייתה כזאת, אבל עכשיו מטרתה היא ליישב יהודים בנווה-בצלאל, השכונה שסמוטריץ' כבר מחלק את ההכנסות העתידיות מבנייתה עם האמריקנים. למסרים כאלה תהיה השפעה מכרעת על הגברת צעדי החרם הכלכלי נגד ישראל.
זה מטורף, נכון מאוד, אבל אין מנוס אלא להסיק ששר האוצר של מדינת ישראל הוא כנראה מטורף גמור. למה? מאחר שהוא מסביר תחת כל עץ רענן מה המטרה שלו בלחימה, מה התכלית של הפעלת הצבא שאת מדיו לבש למשך 16 חודשים בלבד, בשרתו בתפקיד עורפי, אחרי שהיתל כהוגן במערך הגיוס.
יאמרו הנאחזים בכל כוחם ברעיון הנאיבי לפיו חיילי צה"ל מחרפים עתה את נפשם בעזה למען ביטחוננו, שעם כל הכבוד לסמוטריץ', הוא עדיין "רק" שר אוצר ולא ראש ממשלה.
את אלה אין להפנות אלא רק להשתלשלות האירועים מתחילת המלחמה בכל פעם שבה עמדה עסקת חטופים על הפרק: בהתחלה בן גביר וסמוטריץ' גררו את נתניהו להערים קשיים על המשא ומתן. משהבין שלא יוכל להשתחרר מהם, הוא אימץ את מדיניותם.
ההליך הזה בדיוק קורה עתה בנושא כיבוש עזה וחידוש ההתנחלות בתחומה. בהתחלה אמר נתניהו מפורשות שהמטרה אינה כיבוש עזה. עתה הוא כבר מכוון לא רק לכיבוש, כי אם לגירוש ולהתנחלות. איך יודעים? צופים בערוץ התעמולה שלו, ערוץ 14.
מה שעשינו ב-48
תמונות ההמונים (הערכה כ-400,000) הנמלטים מעזה, משודרות בערוץ 14 עם הכיתוב: "הבריחה מעזה" - ולא מדובר רק בסמנטיקה: "בריחה" היא מושג טעון ביחסים שבין מדינת ישראל לפלסטינים.
למה חשוב לערוץ הרעיל הזה להציג את מי שנאלצים לעזוב את בתיהם לאחר שצה"ל הזהיר אותם כי אם יישארו בהם הוא יוחרב על ראשיהם ועל ראשי ילדיהם?
כי מפונים-בכוח דינם לחזור. לעומת זאת "בורחים" הם מי שוויתרו מרצונם, לכן מותר לרשת אותם. הכלל הזה ( שבואו נודה, במידה רבה אפשר את הקמתה של מדינת ישראל במלחמת השחרור), הוצא מהימ"ח הציוני לאחר 77 שנות עצמאות. איך אמר שייקה לוי בסרט גבעת חלפון? "מה שעשינו ב-48, אין יותר טוב מזה".
אז בואו נחזור למגרש הכלכלי ואל השנים של משטר הצנע של 1948 ואילך, עמוק אל שנות החמישים. ישראל היא כבר מזמן לא אותה מדינה מגויסת וסמוטריץ' אינו דב יוסף (שר האספקה והקיצוב בשנות הצנע). ישראל החופשית, זאת שעדיין מתקיימת במדינת תל אביב ובמובלעות אורבניות בעיקר בערי החוף, לא תצא למלחמת אחים, אבל היא תצא מהארץ.
איתה יעזבו בעלי הידע והיכולת להתפרנס היטב גם מעבר לים, איתה יעזוב הכסף, איתה יעזבו הסממנים של מדינה חופשית, ליברלית ושוחרת שלום, גם אם היא אנוסה לחיות גם על חרבה - ולא רק על תעשיית ההייטק שלה.
נתניהו ידע למה הוא מדבר דווקא על התעשיות הצבאיות. עם כל הכבוד לכוחן של אלה (אגב, גם הן כבר החלו לספוג מכות בדמות ביטול חוזים), שעלה מאוד מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, אף אחד מאתנו לא רוצה לחיות במדינה שהייצור העיקרי ממנה הוא מערכות נשק.
ספרטה מתחילה בתוכנו
רוצה לומר, גם אם יצליח המשק הישראלי לעמוד באתגרים שתציב בפניו מדיניות "סופר-ספרטה" של נתניהו וסמוטריץ', הרי שהתהליך הזה אינו רק חיצוני אלא גם פנימי: רבים מאזרחי ישראל, דווקא הנחוצים ביותר להנעת הכלכלה קדימה, לא יוכלו לשאת את דיוקנם הסופר-ספרטני במראה ופשוט ילכו מכאן.
לא מדובר ב"נפולת של נמושות", כפי שאמר פעם בשנות ה-70, ראש ממשלה צעיר בשם יצחק רבין על מי שכונו אז "יורדים". מדובר באנשים בעלי חוט שדרה, במדינה שיורדת מהפסים, שהופכת ל"נפולת של נמושות" מוסרית.
"המשק הישראלי חזק" התפאר נתניהו במסיבת העיתונאים "הכלכלית" שכינס. זו המנטרה כמעט מתחילת המלחמה. חברות דירוג האשראי מפרסמות תחזית שלילית, אך משאירות את הדירוג על כנו? "המשק הישראלי חזק" עונה שר האוצר. בסוף גם הפחתת הדירוג הגיעה. פעמיים.
אז כן, המשק הישראלי עדיין חזק, אבל הוא חזק ממש כשם שאדם הנופל ממגדל בן מאה קומות הוא עדיין חי כשהוא חולף על פני הקומה העשירית. בקרוב מאוד הוא ילמד מה פירושה של "כלכלה טובה בעזרת השם" מבית מדרשו של סמוטריץ'. ייתכן מאוד שהוא יגלה שמדובר בתפילה: שאלוהים יעזור לנו (זאת שלאחריה מגיעה בדרך כלל תפילת "אל מלא רחמים").