ראש השנה כבר מאחורינו, יום הכיפורים בפתח - וכמנהג עדות ישראל נבקש להקדיש הפעם את האחרונים שבעשרת ימי תשובה לבקשות סליחה. אז מי צריך לבקש ממי סליחה - ולמה?
ראשונים יעלו ויבואו שרי הממשלה. מוביל את החבורה הוא כמובן ראש הממשלה, אבל לידו עומד גם שר האוצר. לא הרחק משם ניצבים יתר השרים ומרכינים את ראשם בבושה (טוב, לא באמת).
קשה למנות את החטאים שחטאה נגדנו הממשלה בשנה היוצאת, הם רבים מספור, אבל אנחנו ננסה להתרכז בכלכליים שבהם.
ממשלת ישראל צריכה לבקש סליחה מהפצועים הנאבקים על זכויותיהם מול מערכי השיקום, מהלומי הקרב ופצועי הנפש שמתחננים שיכירו בהם, שיאפשרו להם טיפולים וקיום בכבוד. במקום לבנות מערכים שיסייעו להם, מקימה המדינה כאלה שיתעמרו בהם. לראות ולהקיא.
השר כ"ץ, למשל, צריך לבקש סליחה על הניסיון הנואל להמשיך את המתן הלא-בסתר ואף לא חוקי שנקרא "תוספת הרמטכ"ל". העובדה שגם שרי ביטחון קודמים שותפים לדבר העבירה הזה אינה פוטרת אותו מאחריות. צה"ל מוכרח למצוא דרך חוקית, מכובדת ומכבדת כדי לתגמל כראוי את מי שעושים לילותיהם כימים בשמירה על ביטחוננו, קל וחומר את מי שמחרפים נפשם על חשבון חיי משפחה.
אנחנו רוצים בשירות הביטחון את האנשים הטובים ביותר, אלה שאין להם תחליף - ולא את מי שעלו על גב החמור כדי לרכוב עליו כל הדרך אל פנסיה שערורייתית.
מחינוך עד חקלאות
גם שר החינוך, יואב קיש, צריך לעמוד בפנינו ולהתנצל עד ליום הכיפורים הבא: עומדת לרשותו המערכת האזרחית המתוקצבת במדינה (שנייה רק לתקציב הביטחון), שאותה קיבל במצב ירוד - אבל איכשהו הצליח להחמיר אותו עוד יותר: הישגי התלמידים בירידה כתוצאה מכיתות צפופות ומורים שחלקם לא ראויים ללמד. תוכניות העשרה בוטלו כדי לחזק "זהות יהודית" ותקציבי האקדמיה, החממה האנושית לעתיד ישראל, הפכו לכלי ניגוח פוליטי.
שר החקלאות, אבי דיכטר, צריך לבקש מאתנו סליחה על חלקו בהגדלת יוקר המחיה. במסווה של הגנה על החקלאות הישראלית, הוא מאפשר את הספסרות של ארגונים מתווכים. אין בין זה לבין שמירה על "ביטחון המזון" דבר וחצי דבר (הדבר היחיד שזול בחקלאות בישראל הוא הפופוליזם שמתלווה לשיח).
השרים הכלכליים, מראש הממשלה, דרך שר האוצר ועד לשר הכלכלה (נתניהו, סמוטריץ' וברקת), צריכים להתחנן שנמחל להם על הכישלון הטוטלי במלחמה ביוקר המחייה. זה היה אחד משני הנושאים עליהם נישאו אל השלטון בבחירות הקודמות. ומאז? מאה בהבטחות, אפס בעשייה.
כל שרי ממשלת ישראל גם יחד צריכים לבקש את סליחתנו על כך שהם חברים בממשלה שהישרדותה-אומנותה, ומשום כך היא מגוננת על עשרות אלפי משתמטים מגיוס. במסגרת המנדט של הטור הזה נתמקד רק בפן הכלכלי: מתקצוב נדיב למוסדות חינוך שבהיעדר לימודי ליבה, מגדלים את העניים הסמוכים אל שולחנו של הציבור העובד, גם בדור הבא. ומשם לאורך כל הדרך עד לתקצוב וסבסוד בחורי ישיבה, מי שמקבלים כסף כדי לא להתגייס בעוד אחיהם מחרפים נפשם בחזית המלחמה.
דמי תיווך
נגיד בנק ישראל והמפקח על הבנקים, גם הם אינם פטורים מהצורך להתנצל ולבקש סליחה. על כך שהם מאפשרים למוסדות הפיננסים בישראל להשתולל - לחייב את הציבור בריבית נשך על יתרה חובה ולעומת זאת, על יתרות הזכות שלנו, להעניק ריבית מעליבה. כתוצאה מכך הבנקים כבר לא יודעים מה לעשות עם המיליארדים שהרוויחו: לא חלילה מהתנהלות פיננסית נבונה, אלא מפערי התיווך הנאים שגזרו על חשבון הציבור. יש גבול עד כמה ניתן להתחבא מאחורי הטיעון על שוק חופשי ותחרות, במקום שבו נדרשת התערבות רגולטורית.
ולא נסיים את מופע הסליחות הזה לקראת יום הכיפורים בלי להכות גם על חטאנו אנו, לאמור: "אשמנו, בגדנו". במי בגדנו? בעצמנו. אנחנו שעובדים כל כך קשה למחייתנו ומשתכרים בזיעת אפנו, אנחנו אלה שהפכנו את הבנקים לחמדנים שכאלה. למה? כי אין תחרות.
כלומר, יש תחרות, אבל אנחנו, שאלופים לבכות ולהלין על תאוות הבצע של הבנקים, שמשלמים פרוטות על פלוס בחשבון אבל קורעים אותנו בריביות הלוואות או על הקצאת מסגרת האשראי (מינוס), יכולים פשוט לנייד את הכסף שלנו למקום אחר.
אפילו בבנקים עצמם מוצעים פיקדונות נושאי ריבית טובה בהרבה מזו שמשולמת לנו על יתרת הזכות החשבון, שלא לדבר על מערכת השירותים הפיננסיים החוץ בנקאים. נכון שזה תחום שצריך להתמצא בו מעט (גם כדי לאתר את העסקה הטובה ביותר, אבל לא פחות מכך כדי לא להתפתות לנוכלים או אפילו לספקולציות שמתקיים בהן הכלל: אם זה טוב מכדי להיות מאיתי, זה כנראה לא אמיתי) - ועדיין: יש לא מעט גופים מפוקחים שיציעו לכם ריביות טובות בהרבה מאלה שתקבלו בבנק (טיפ שלי: קבלו הצעות ותנו לבנק שלכם צ'אנס להתחרות בהן) ויש לא מעט מסלולי השקעות, מסולידיים ועד לכאלה בדרגות סיכון משתנות, שיניבו לכם תשואה מצוינת על הכסף.
אז מתי ניידתם כסף שנושר ריבית גרועה אל מחוזות רווחיים יותר? אם התשובה היא בין "הבוקר" ל- "לפני שבוע", הרי שאתם פטורים מהסליחה הזאת.
לעומת זאת, אם התשובה היא "אף פעם", הרי שאתם יכולים לבוא בטענות רק אל עצמכם.