שני אירועים מהימים האחרונים. מצד אחד הממשל האמריקני מקדם עסקת נשק גדולה עם ישראל, שתכלול רכש של 30 מסוקי אפאצ'י E מחברת בואינג ב-3.8 מיליארד דולר. מצד שני, אפאצ'י מדגם ותיק יותר שהוזעק בחג בניסיון ליירט את הכטב"מ החות'י שאותר מאוחר מדי ופגע באילת לאחר שגם צמד מיירטי כיפת ברזל החטיאו אותו.
האפאצ'י "פתן" או "שרף" בכינוי החיל האווירי שלו, תלוי בדגם, הוא מסוק קרב מצוין. זאת הסיבה שחיל האוויר מפעיל אותו כבר 35 שנה, שידרג אותו, ועושה איתו היום דברים שאיש לא חשב עליהם כשראש הממשלה דאז יצחק שמיר הגיע לקבל את פני המסוקים הראשונים שנחתו בארץ ב-1990. היום מצוידים האפאצ'ים בחימוש ישראלי, מתוצרת רפאל ואלביט, מה שלא היה אופציה במקור, ומשמשים לא פעם ליירט כטב"מים, לצד תקיפות מדויקות בעזה ובלבנון.
לא רע עבור מסוק שתוכנן לפני 50 שנה כדי לעצור טורי שריון סובייטים שדוהרים לתוך מערב אירופה, במלחמת עולם שלישית שמעולם לא פרצה.
האפאצ'י AH-64E שאמור משרד הביטחון לרכוש כעת עבור חיל האוויר הוא מסוק מצוין: הוא חזק יותר מהמסוקים הקיימים, בעל כושר תמרון וטווח משופרים ויכולת טובה יותר ברוח הזמן לתקשר עם כטב"מים ידידותיים בסביבה. בואינג הקנתה למסוק יכולת לשלוט בהם ולצמד טייסיו להפעיל אותם לאיסוף מודיעין ומשימות מסוכנות יותר, במקום לבצע אותן עם המסוק בעצמם.
אבל לאפאצ'י יש גם כמה חסרונות בולטים ובראשם עלויות הרכישה וההפעלה שלו. העסקה רומזת למחיר של כ-100 מיליון דולר ליחידה, שזה יותר מאף-35, אבל המספרים משקרים: הסכום בעסקאות כאלה כולל גם חלפים, הסכמי תחזוקה, מערכות וחימושים. מסוק בודד בלי כל אלה עולה קצת פחות מ-60 מיליון דולר. כל שעת טיסה שלו עולה לצבא ארה"ב כ-7,000 דולר.
זאת הייתה הסיבה שעד ל-7 באוקטובר עמד גם חיל האוויר הישראלי לוותר בשנים הבאות על טייסות האפאצ'י שלו, לסגור אחת מהן ולתת גם למסוקי הטייסת השנייה להתיישן עד לסגירה. העלויות הגבוהות והתחושה שאפשר להחליפם במל"טי תקיפה מתוצרת ישראל, כמו הרמס 900 "כוכב" של אלביט, הזולים בהרבה לרכישה ולתפעול, הביאו להחלטה.
הכשלון בסיכול מתקפת החמאס שינו את ההחלטה, שלחו את משרד הביטחון לרכש חלפים בהול כדי להחזיר את המסוקים לשמישות, וכעת לרכש של 30 מסוקים חדשים שיגדילו את מספר המסוקים בחיל.
אבל האם זו ההחלטה הנכונה? נראה שחיל האוויר כבר שכח למה רצה לקרקע את האפאצ'ים במקור.
הטייסים שמנהלים את העניינים רוצים תמיד את הנשק הכי טוב, יעלה כמה שיעלה. האם לאחר שתקציבי המלחמה יפנו את מקומם לתקציבי שגרה יהיה לחיל כסף לתחזק את המסוקים האלה, לאמן את הטייסים שלהם ולהחזיק מספר גדול מספיק בכוננות? לא סתם היו כל כך מעט מהם בכוננות לפני כמעט שנתיים.
דרום קוריאה, שמתמודדת עם איומים דומים ורוכשת כמו ישראל נשק אמריקני, ביטלה רק לפני חודשיים עסקה לרכישת 36 מסוקי אפאצ'י E ב-3.5 מיליארד דולר. הקוריאנים החליטו להישאר עם אפאצ'ים ישנים יותר, ולהפנות תקציבים לאמצעי לחימה אחרים. פולין מנגד הזמינה 96 מהם, במסגרת התעצמות מהירה מול הרוסים.
יש היגיון להשאיר כמות מסוימת של אפאצ'ים גם בשירות בארץ, אבל היום יש להם אלטרנטיבה, ולא רק מל"טים תוקפים, שיכולים להישאר יממות באוויר ואין להם טייסים שעלולים ליפול בשבי און להיהרג במקרה של פגיעה, וצריכים לחזור לבסיס אחרי כמה שעות פעילות. וגם לא רק מסוקי בל AH-1Z וייפר, הגרסה העדכנית של מסוק הקוברה ששירת פעם בחיל האוויר, עם צמד מנועים כמו באפאצ'י, מערכות מתקדמות ו-50% ממחיר אפאצ'י. המארינס האמריקנים וחיל האוויר הצ'כי כבר קנו.
דור חדש של מטוסי תקיפה קלים
ויש עוד אופציה: הדור החדש של מטוסי התקיפה הקלים, גרסאות חמושות של מטוסי אימון עם מנועי טורבו פרופ', מבצעים משימות אוויר קרקע בעלויות זולות בהרבה: מחיר שזול בחצי ושעת טיסה שעולה רק שליש מזו של אפאצ'י. ביצ'קראפט AT-6 הגרסה החמושה של מטוס האימון עפרוני של חיל האוויר, או A-29 הגרסה החמושה של האמבראיר טוקאנו המתחרה.
את שניהם אפשר לקבל מפס ייצור מארה"ב בכספי הסיוע הביטחוני, החימוש שלהם דומה לזה של האפאצ'י, יש להם כושר נשיאה גדול יותר ויכולת לשאת יותר דלק ולשהות יותר שעות באוויר. המהירות המירבית שלהם מתקרבת לכ-600 קמ"ש, כמעט כפול מאפאצ'י ושעת טיסה שלהם עולה רק כ-2,000 דולר.
הם יודעים לעשות עוד דברים ובניגוד לאפאצ'ים יש להם כסאות מפלט למקרה של פגיעה. הם לא יודעים לרחף באוויר כמו מסוק, אבל יכולים לטוס מאוד לאט ולשגר שלל חימושים לעבר מטרות קרקע. הכשרה של טייסים עבורם תהיה זולה בהרבה משל טייסי מסוקים ואפשר להסב אליהם טייסי מטוסי קרב סילוניים שפורשים מטיסה עקב גיל, הטסה שלהם קלה יותר ופחות קשה לגוף.
השילוב זה הופך אותם לכלי יעיל יותר ליירוט כטב"מים, עם עלויות שמאפשרות להשאיר אותם שעות באוויר. נכון, אף-16 יעשה את זה יותר טוב, אבל שעת טיסה שלו יקרה פי 10. והם גם לא בררניים: מספיקה להם רצועת אספלט של כמה מטות מטרים והם באוויר, אפשר לסלול אחת כזאת סמוך לאילת, או להחזיק מטוסים בכוננות בשדה רמון הריק. רק בעלות שני מיירטי כיפת ברזל שהחטיאו היה אפשר להחזיק צמד מטוסים כאלה באוויר מעל אילת במשך יממה, או אחד במשך יומיים.
כמו שנכנס לשיח המושג כלכלת חימושים, גם כלכלת מטוסי קרב היא שיקול ביטחוני. צריך כלים חמושים שאפשר לעמוד בעלויות ההפעלה שלהם. אי אפשר להמשיך לרכוש מערכות נשק לפי דוקטרינת פוליקר, "אני רוצה הכי טוב, הכי הרבה". אחרת גם בפעם הבאה שאויב יעמוד בשער יהיו מסוקים מקורקעים כי הם יקרים מדי.