מדדים כלכליים הם כמו מכשירי ניטור עדינים שמשקפים את התחושות החיוביות או השליליות של המשקיעים.
ממש כמו מניה של חברה מסוימת, שהציפייה לגביה היא שתפתח מוצר חדש שיכבוש את השוק, תירכש על ידי ענקית בתחומה ועוד בשורות חיוביות כגון אלה, שמזנקת לפתע (הדוגמה הקלאסית היא של חברות קידוח שגילו "סימני נפט", שמעידים כביכול על הימצאות מאגר גדול), כך גם מדדים כלכליים של מדינה.
אם לשפוט על פי התנהלות הבורסה אתמול, עם השמועות הראשונות בדבר עסקה אפשרית לסיום המלחמה, הרי שמדינת ישראל אולי עוד לא רואה נפט זורם בברזים, אבל כבר משתכרת מהריח.
לא מדובר בתופעה חדשה: הבורסה הישראלית נסקה (בהכללה) בשנה האחרונה לא רק כדי "לתקן" את הפער משנת המלחמה הראשונה (בה עלו די בחדות רוב מדדי המניות בעולם בעוד הבורסה הישראלית דשדשה נוכח המצב הביטחוני המדאיג) אלא גם בעקבות האמונה שניתן לתמצת בשתי מילים פשוטות: "יהיה טוב".
למה "יהיה טוב"? לא רק בגלל הצורך הנפשי שלנו להאמין בכך תמיד (שהרי אחרת, למה בכלל לטרוח ולצאת מהמיטה בבוקר...) אלא מתוך הסתמכות על כך שחלק גדול מהאיום הביטחוני על ישראל (איראן, חיזבאללה וסוריה) הוסר או פחת במידה ניכרת, לצד האמונה שהזירה שעדיין מתנהלת בעזה, מתקרבת להכרעה (כל אחד והתסריט שבו הוא מאמין לצמד המילים שנמאס לנו כבר לשמוע: "היום שאחרי").
בין איום לתקווה
הבה נתעכב מעט על המושג הזה: "היום שאחרי". בין אם אתם רואים בו שיכון לשוטרים צעירים על חוף הים של עזה, כחזון העוועים של השר לביטחון לאומי ובין אם אתם רואים בו את הצעד הראשון לקראת הסכם מדיני מקיף, שגם אם לא יביא שלום-אמת, יקנה לנו (בדומה להסכם עם מצרים) כמה עשרות שנים של יציבות ביטחונית, דבר אחד בטוח: יש בו כסף.
אז שר האוצר כבר מחלק (בעיקר בדמיונו) את הדיבידנדים על הנדל"ן במקום שבו לא נשארה אבן על אבן, עם שותפיו האמריקנים, אחרים בונים על "פירות השלום". אלה גם אלה מאמינים שהיום שאחרי, כאשר יגיע, יהיה בעל פוטנציאל כלכלי.
שתי המגמות האלה, שמשקפות שתי הנחות יסוד: הירידה באיום על ישראל והאמונה שסיום המלחמה (שיניב רווח) מתקרב, הטיסו את הבורסה בתל אביב לשיאים חדשים.
היה גם מעצור רציני אחד בדרך, מהמורה שאיש לא חזה, אבל בטרם נדרש אליה, כמה מילים על הקשר בין האזרחים לבורסה. נלך ישר לשורה התחתונה: גם אם לא רכשתם מימיכם מניה, הרי שאתם מושקעים בבורסה.
כל מי שיש לו קרן פנסיה, קופת גמל, קרן השתלמות (וכמובן תיק השקעות, גם אם אינו מעורב בניהולו) מושקע בבורסה. תאמרו שזה בעל כורחכם, תזכירו שרוב החסכונות שלנו מושקעים על ידי משקיעים מוסדיים מחוץ לישראל, הכל נכון - ועדיין: גם אתם מושקעים בבורסה.
רגע של חרדה
עכשיו על הרגע שבו הבורסה צללה לרגע: זה היה ממש לא מזמן, אחרי נאום "סופר-ספרטה" של בנימין נתניהו. הפרשנים עודם חלוקים בשאלה מה גרם לנתניהו לומר את הדברים: האם היה כאן רגע נדיר של כנות? האם האיש נתפס למרה שחורה? ואולי הייתה כאן אמירה מחושבת שנועדה להכין את הישראלים למציאות עגומה, או אולי (לחובבי הקונספירציה) כוונה להעמיק עוד יותר את התהום כדי שכל קרן שמש תיראה לנו אחר כך כאור נגוהות?
אנחנו נוותר על הניחושים ונלך היישר לשורה התחתונה: תהא הסיבה לדברי ראש הממשלה אשר תהא, המשמעות שלה הייתה שהאיש שהכי מוסמך לנבא האם "יהיה טוב", אומר שיהיה רע...
המזל היחיד של המדדים בתל אביב היה שהדברים נאמרו כשעה לפני תום המסחר באותו יום - ובערב החל כבר מסע ההבהרה (שהגיע לשיא בערב שלמחרת עם כינוס אותה "מסיבת עיתונאים כלכלית").
כשם שהאמירה האומללה של נתניהו הורידה בחדות את המדדים, כך האמירות של טראמפ על סיומה הקרב של המלחמה, הזניקו אותם למעלה: המסכים נצבעו בירוק (במוסד כלכלי חשוב אחר יושב לו נגיד בנק ישראל, רואה את הקולות וצריך להחליט האם גם הוא מאמין שיהיה טוב ושהגיע הזמן להוריד את הריבית במשק אפילו ברבע אחוז, או שמא הוא רוצה לראות עוד קצת מאותה מגמה בטרם יחליט. אמיר ירון הוא איש זהיר, לכן ההערכה הרווחת היא שימתין עם ההפחתה עד למועד הבא).
מה שאפשר להרוויח
האם יש לזה תוחלת? קשה לדעת. שני דברים אפשר לקבוע בוודאות: ראשית שהעלייה משקפת גם את תחושת השחרור מחרם כלכלי אפשרי על ישראל, שיתבטל אם יתברר שסיום המלחמה בהסכם נמצא בפתח. כלומר, החרדה נוכח הצונאמי המדיני שעלול להתפתח גם לצונאמי כלכלי, פינתה את מקומה לתקווה.
הדבר השני (שהוא מעין המשכו של הראשון) שאפשר לקבוע, הוא עד כמה רב פוטנציאל הרווח של הסכם מדיני. בעוד ראשי יש"ע, שכבר יכלו להריח סיפוח, הוציאו "טיסת חירום" כדי לחלץ את ראש הממשלה ממלתעותיו של הנשיא האמריקני בטרם יחתום על הסכם שבאופק שלו נמצאת (גם אם כרגע כמס-שפתיים בלבד) מדינה פלסטינית, שיקפה הכלכלה הישראלית, באמצעות חלון הראווה הבורסאי שלה, את האמונה בכך שאפשר גם אחרת.
אזרחי ישראל שרגילים לשמוע בעיקר מה יש להם להפסיד (בידוד מדיני, חרם כלכלי, אובדן הלכידות החברתית כתוצאה מהפקרת החטופים וכמובן - כל אותם מי ששמם "הותר לפרסום") זכו לרגע להצצה חטופה גם אל מה שיש לנו להרוויח, ויש המון.
מה זה אומר על התקדמות המשא ומתן? לא הרבה. גם מפני שצריך שניים לטנגו הזה וקשה לנבא איך יגיב האויב, אבל גם מפני שנתניהו לכוד בין הרצון שלו לשמור על הקואליציה שלו, שהפך בקדנציה הנוכחית ל"מצפן על חשבון המצפון" להתנהלותו. לבין החובה לשמור על החבר האחד שעוד נותר לו בעולם.
נתניהו ה"ישן", זה שהבין כלכלה והיה אחד משרי האוצר הטובים בתולדות ישראל, היה מזנק על ההסכם המוצע וממנף אותו להון פוליטי שעוד היה מביא לו את הקולות שאיבד במרכז המפה הפוליטית. נתניהו "החדש" הוא איש אניגמטי, שספק גדול אם יבחר בטוב, בכיוון שיגרום למסכי הבורסה להמשיך לרצד בירוק.