יום למחרת הטבח בעוטף פורסמה בתקשורת תמונה נוגעת ללב, בה רואים מסתערבי החטיבה הטקטית של מג"ב, בנשק שלוף, מלווים אישה ושלוש בנות בסנדלים ובמכנסיים קצרים בשבילי קיבוץ ניר עוז. אלה היו לי מאור ושלוש מארבע הבנות שלה, כשבעלה ירון, מפויח מעשן, צועד אי שם מאחוריהן.
שנתיים עברו מאז היום ההוא, שבו ניצלו חייהם, והטראומה עדיין שם, נוכחת בכל רגע ולא מאפשרת להם לחזור ולהיות חלק מהקהילה ולשוב איתה הביתה. הם גרים היום בבנימינה, בבית שכור, ומחכים שהמדינה תמצא להם, ולעוד כמה עשרות משפחות כמוהן, שאינן מסוגלות לשוב לעוטף ולא שייכות לקבוצה שמבקשת לעבור ביחד לקיבוץ אחר, פתרון.
"אנחנו שפני ניסיונות", אומר ירון מאור בייאוש. "אף אחד לא יודע איך להתעסק איתנו. המדינה בעצם לא נותנת מענה למי שלא יכול לחזור, כולל ההנהלה של הקיבוץ שלנו. אומרים לנו: 'תחזרו וזהו'. רוצים להרוס את הבית שלנו, את מה שנשאר ממנו, ואין לנו שום פתרון לעתיד. לא רוצים לתת לנו שום חלופה.
"אני אומר: היה לי בית של 120 מטר - תחזירו לי בית של 120 מטר. אל תבקשו ממני סליחה, תנו לי פיצוי. תחזירו לנו מה שהיה לנו. באופן אסטרטגי, מהיום הראשון לא נותנים מענה למי שלא יכול לחזור. כולל ההנהלה של הקיבוץ שלנו, שעושה יד אחת עם מנהלת תקומה ועם השר אלקין. פניתי כמה פעמים למנכ"לית משרד ראש הממשלה, והיא לא מוכנה להיפגש איתי ולמצוא פתרון".
"כל הלייזרים עליי"
מאור כועס, ובצדק. משפחתו עברה גיהנום. ב-7 באוקטובר. ירון, לי ושלוש מהבנות הסתגרו בממ"ד, כשהבכורה שהתה אצל הסבתא רחל דנצינג, שגרה אף היא בניר עוז. ירון מצא את עצמו נלחם לבדו על חיי המשפחה. "כיתת הכוננות שלנו, הגיבורה, נלחמה בחירוף נפש. צה"ל הגיע רק אחר כך, כשהמחבלים כבר יצאו. לא הגיע אף כוח ביטחון, לא ירו כדור אחד בקיבוץ ניר עוז מול יותר מאלף מחבלים שהיו שם. אני בעצם מבין שאנחנו לבד. אני צריך להתאבד על המחבלים.
"כששלחו לנו הודעה שעוברים מחבלים במרפאה, בלבוש צבאי, הבנתי שאני צריך להביא את האקדח האישי שלי. חזרתי לממ"ד ואשתי הייתה על הטלפון. היא רואה שכל רגע מקבלים הודעה שכולם מותקפים בבת אחת, מהצפוני עד הדרומי. יש אצלנו מחבלים, תבוא בבקשה לעזור לנו. ככה, בבת אחת, כולם. ואז שמענו שהם מגיעים אלינו.
"אני יוצא החוצה בידיעה שאני מת. וככה יצאתי ונלחמתי במחבלים. במבנה היו בין עשרה ל-15 מחבלים. הראשון ניסה להיכנס מהחלון במטבח, יריתי בו דרך החלון שתי יריות. הוא מת ונופל החוצה, ואז זעקת אלוהים של כל שאר המחבלים, ומכאן מתחיל קרב עד שהם שורפים לנו את הבית.
"הם זורקים עליי ארבעה רימונים. אני מסתכל, יורה, חוזר. ככה מתנהל הקרב. ואז הם שורפים את הבית ואנחנו נחנקים. נחנקים. לי, אשתי הגיבורה, אומרת שהיא לא מוכנה להיחנק למוות, היא מעדיפה לצאת החוצה. ואנחנו מנהלים ויכוח ומנסים להמתין כמה שאפשר. אני שם מגבונים על הילדים, על הפנים, שלא יישאפו עשן. ואז כשאנחנו ממש על סף חנק היא אומרת, זהו, חייבים לצאת.
"אני אומר לה, בסדר, אני אפתח חלון, אציץ שאין מחבלים. אני פותח את החלון הריבועי, מעביר את כל הילדים החוצה והיא בחוץ. אני נעמד על אדן החלון לחפש מחבלים עם אקדח שלוף, ומשום מקום מגיע כוח ימ"מ והם בטוחים שאני מחבל. כל הלייזרים שלהם על החולצה שלי. שאגתי לעברם: 'שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד', כי אין מצב שמחבל יודע להגיד דבר כזה".
"Tישה בת 70 נלחמת איתם שעות על גבי שעות"
ומה עם הבת הרביעית שאצל סבתא רחל?
"הסבתא, רחל הגיבורה, מצילה אותה. נלחמת בחירוף נפש, מחזיקה את הידית של הדלת, עומדת שעות על גבי שעות, אישה בת 70 נלחמת איתם שעות על גבי שעות, עד שמגיע בשלב מסוים מחבל עם נשק ויורה על הדלת. בנס, הוא יורה למטה ולא למעלה וזה לא פוגע לה ביד. אני הגעתי לשם בסביבות שתיים בצהריים".
הם פונו למחרת למלון ים סוף באילת. "עם פיג'מות. לא היה לנו כלום. רוב הבתים שרופים. קיבלו אותנו מאוד יפה, ממש דאגו לנו לכל הדברים הבסיסיים. כבר ביום הראשון במלון החלטנו שלניר עוז אנחנו לא חוזרים. זה לא שאנחנו לא רוצים, אנחנו פשוט לא מסוגלים. התחילו לשקם את הקיבוץ, מדברים על בנייה ואפילו על הגדלה והרחבה. אנחנו לא שם.
"אין מקום בקיבוץ שאין בו מוות. אבא של לי, אשתי, אלכס דנציג, נחטף ונרצח. גם דוד שלה, איציק אלגרט. איבדנו חברים טובים. אנחנו פשוט לא יכולים לחיות שם את חיינו, והמחיר כבד. אשתי בת הקיבוץ, ילידת המקום. אני בן מושב יתד, נולדתי, כמוה, במועצה אזורית אשכול. לא גרנו יום אחד בחיים שלנו מחוץ למועצה. אנחנו אוהבים את האזור. חיינו פה בצל הקסאמים, הילדים שלנו נולדו לתוך זה.
"המדינה ידעה לפנות אותנו מהבית וידעה לתת פתרונות ולתמחר חיי אדם. ניר עוז היה קיבוץ מיליונר לפני 7 באוקטובר, ועוד יותר מיליונר אחריו, ואנחנו פושטי יד. אנחנו הולכים למדינה ומבקשים תשובות - והיא שולחת אותנו לקיבוץ, הנהלת הקיבוץ אמורה לייצג אותי, אבל היא עושה את ההפך ואני תקוע בלי כלום".
ממתינים לוועדת החריגים
מדוע לא מצליחים למצוא פתרון למאור? מתברר שהעניין סבוך. אחרי ה-7 באוקטובר קיבלה המדינה החלטה אסטרטגית, שבשונה ממנהלת גוש קטיף בשעתה, שניהלה מו"מ ישיר מול התושבים על הפיצוי, מנהלת תקומה תטפל בקהילות ולא בפרטים ותפורק אחרי חמש שנים, כדי למנוע סחבת וחיכוך. הוחלט שרוב הכסף עובר ליישוב עצמו - מושב או קיבוץ - והוא זה שמנהל את ההתחשבנות מול התושבים. תושבי היישובים שנפגעו אנושות, בהם ניר עוז, מקבלים פי ארבעה ויותר מהסכום המשולם על ידי מס רכוש על פי חוק.
לכאורה, הדבר אמור להקל על תהליך השיקום, כיוון שאין מתווכים באמצע. אבל תושבים שלא רוצים עוד להיות חלק מהקהילה נתקלים בקושי גדול, בעיקר בקיבוצים שיתופיים שבהם אין שיוך של הבתים לחברים. מצבם של מועמדים לחברות שטרם התקבלו גרוע יותר, מכיוון שאין להם זכויות כלל. זאת בשונה ממצבם של תושבי שדרות, למשל, שיכולים למכור או להשכיר את דירתם ולגור במקום אחר.
נוהל פיצוי חברים שפורשים מהקהילה, שאליו נצמדים בקיבוצים שנפגעו, מעוגן בתקנונים מחייבים, שיש המכנים אותם "דרקוניים". יש גם כאלה הסבורים, ובהם יו"ר ניר עוז צביקי טסלר, שהם דווקא מוטים לטובת העוזבים. הפיצוי שמגיע ל"פורשים", כפי שנהוג לכנות אותם שם, מחולק לארבעה מרכיבים: שווי הדירה, פירות הנכסים של הקיבוץ (מפעל או עסקים מניבים), זכויות סוציאליות (פנסיה וסיעוד) וקרן חיים הכוללת סל עזיבה, שמחושב על פי הוותק.
"הקיבוצים לא ששים לעזור לעוזבים"
מכיוון שבקיבוצים שלא חזרו עדיין הפגיעה ברכוש גבוהה מאוד, מבקשים התושבים שלא מסוגלים לחזור לעוטף להוון את הפיצוי שלהם לפי השווי העתידי של הבתים החדשים שיבנו, שאמורים להיות גדולים מאלה שנחרבו, וכן על פי השווי האמיתי של הנכסים העסקיים שלו.
"באופן עקרוני, הקיבוצים לא ששים לעזור לעוזבים", מודה מקור המעורה בפרטים. "ובצדק, כי הם נלחמים על קיומם ושיקומם, וכל חבר שעוזב פוגע בתקציב הכולל. אבל זה הסיכון שלוקחים חברי קיבוץ: מצד אחד, יש להם רשת ביטחון נדיבה כשהם חיים בקהילה, אבל כשהם פורשים ממנה - הם לא יוצאים עם רכוש גדול בדרך כלל".
אלא שבקיבוצי העוטף החבולים הסיטואציה שונה, ולכן הכללים שננהגו לפני הטבח אינם תקפים. הפורשים לא החליטו לעזוב סתם כך, יום בהיר אחד, אלא בעקבות טראומה נוראה שעברו. גם בממשלה הבינו שהמדינה חייבת להיכנס לאירוע ולמצוא פתרון לקונפליקט בין הקיבוץ לבין החברים שלא מסוגלים עוד להיות חלק ממנו.
במהלך הדיונים בנושא עלו כמה רעיונות, כמו הקמת ועדת חריגים בראשות שופט עם נציגי רווחה, ביטוח לאומי, קהילה ורשויות, תחת משרד ראש הממשלה, שתיתן מענה למקרים סוציאליים קשים ותטפל באוכלוסייה שלא מתאימה למסלול הכללי. אף שראשי תקומה תמכו בהקמת ועדה כזו, היא עדיין לא קמה.
היו גם יוזמות חקיקה פרטיות שדאגו לפיצוי נאות לפורשים ולא התקדמו בצנרת, ועלתה הצעה לפיה המדינה תדרוש מהקהילות בחזרה את הכסף שהועבר בגין תושבים שעוזבים, התערבות רטרואקטיבית בתקנון שעלולה רק להחריף את המתח ולפגוע בשיקום.
רק שליש מתושבי ניר עוז מתכנן לחזור
המאמץ של הנהלת הקיבוץ להחזיק, כמעט בכוח, בתושביהם, מובן על רקע הנתונים. רק שליש מתושבי ניר עוז, שאחד מכל ארבעה מהקהילה שלו נחטף או נרצח, מתכנן לחזור לשם, לעומת בארי, שם הרוב ישובו הביתה. רוב חברי ניר עוז שנמצאים עכשיו בכרמי גת לא מתכוונים לחזור לגור בקיבוץ, אבל כן מעוניינים להמשיך בחיי הקהילה. התגבשה שם קבוצה שעוברת יחד לקיבוץ בית ניר, וקבוצה נוספת לקיבוץ גבולות.
הנהלת ניר עוז לא אהבה את ההתארגנויות האלה, וגם לא את גיוס התרומות של חברי הפורשים לבית ניר, שהתרימו "למען תושבי ניר עוז" על חשבון חברים שכן מתכוונים לחזור לגור בקיבוץ וזקוקים גם הם לתרומות. הבעיה רק תתעצם אחרי שתעבור תקופת ההשהייה, שתחל בשנה הבאה, אז יסתיים חלון הזמן של המתלבטים אם לחזור אחרי שהיישוב שוקם.
השר במשרד האוצר זאב אלקין, שאחראי על שיקום הדרום, פנה לעזרת התנועה הקיבוצית ולמזכ"ל שלה, ליאור שמחה, כדי למצוא פתרונות בקיבוצים לתושבים שרוצים לעבור כקבוצה לקיבוץ אחר. התנועה הקיבוצית סייעה במו"מ מול בית ניר וגבולות, ורמ"י, מצידה, הסכימה לתת להם קרקעות בתנאים מועדפים כמו בני קיבוץ. אלקין ושמחה ביקשו להחיל את אותם תנאים גם על פורשים מכפר עזה ומבארי, אך במשרד האוצר סירבו.
גיוס המונים שיאפשר עזיבה
לחברי קהילה שלא יכולים לשוב ונמצאים לבד, כמו ירון מאור, אין פתרון כרגע, והם נאלצים להתמודד מול הקיבוץ לבדם. "לחברים פורשים נממן את כל הזכויות שמגיעות להם", מדגיש טסלר, "הדיון היחיד הוא על ההיוון. בעוד שנתיים, כשהבית החדש של משפחת מאור יעמוד, נאפשר לו להוון את הזכות עליו. אבל הוא רוצה את הכסף עכשיו, ואנחנו צריכים לקחת הלוואה על החשבון לבית שעוד טרם נהרס, שלא לדבר על נבנה מחדש.
"לצערי המדינה לא יצרה מנגנון שייתן לו או לפורשים אחרים את מה שהקיבוץ לא נותן. בקהילה יש תמיכה, והוא נמצא לבד ומנסה לבנות את עתידו. את הזכאות על הבית והפירות מהנכסים יקבל בתהליך של עשר שנים קדימה. המדינה היא זו שאמורה לגשר על הפערים האלה. אנחנו הקיבוץ הכי פגוע, ועם כל הקושי, עושים הכל כדי לסייע גם לחברים שלא חוזרים".
צריך לקחת בחשבון שלתנועה הקיבוצית ולמדינה יש אינטרס לעכב את הטיפול בתושבים שלא מסוגלים לחזור לעוטף, כדי לא לעודד את עזיבת הקהילות. סביר להניח, שרק כשתיכנס לתוקף שנת ההשתהות של חמש הקהילות שעדיין לא שבו הביתה, תתחיל המדינה לקדם את הקמת ועדת החריגים.
באין מענה מהרשויות, פנתה משפחת מאור למימון המונים כדי לבנות בית חדש ועד כה הצליחה לגייס 200,000 שקל בלבד.
"עם כל הסבל שאנחנו עוברים", אומר ירון, "חטופים, נרצחים, בית שרוף, פינוי, כשכל מעגלי התמיכה שלנו קרסו, אנחנו עוד צריכים להילחם כדי לבנות את חיינו. לוקחים בעלות על החורבן של השורדים. אני נמצא עדיין בקרב - לא מול המחבלים, אלא מול המדינה. הידיים שלי מאחורי הגב. אנחנו רוצים לבחור בחיים, ולא נותנים לנו".