פנטזיה כתוכנית עבודה: לשנייה אחת קיבלנו יכולת לדמיין

הרבה מלים כבר נכתבו על הסופ"ש ההיסטורי שלפנינו, על סיום המלחמה המיוחל ועל שובם של החטופים, לאחר שנתיים קשות מנשוא.

אבל בואו ננקה קצת נאיביות מעל השולחן: שלום, כמו שחלמנו עליו במובן של חזון אחרית הימים, לא נראה כאן בקרוב. איש לא יכתת את חרבו לאת ולא את חניתו למזמרה. להיפך - זה יהיה שלום קר וחשדני, כזה שלא רק הושג באמצעות חרבות (ברזל!) אלא גם נשמר רק בזכות החנית, כלומר - מאזן אימה.

אולי, אם וכאשר יחלפו מאה שנים נוספות, יהפוך אותו שלום שדומה יותר להסכם אי-לוחמה, לשלום אמת שניני-נינינו יזכו לחיות לאורו. הלוואי.

מה שמעניין יותר, בגבולות המנדט של הטור הזה, הוא מה יעשה השלום או אפילו רק מה שמכונה בשפה הדיפלומטית "צעדים בוני אמון" לכלכלה שלנו.

יש לנו רפרנס מן העבר, שמלמד גם על הפוטנציאל וגם על הסכנות: תהליך השלום שהחל עם תום האינתיפאדה הראשונה וועידת מדריד, נמשך לאורך שנות אוסלו והסתיים בשלהי ספטמבר 2000, עם קריסת התהליך אלי אינתיפאדה נוספת.

מדינת ישראל יצאה אליו עם תקווה גדולה ונחלה מפח נפש גדול. היא אף שילמה מחיר דמים יקר. לעומת זאת הכלכלה (בהכללה) פרחה במשך רוב שנות אוסלו. אלה לא רק מותגים כמו פפסי וטויוטה, מקדונלד'ס ופיצה האט, שהפסיקו את החרם על ישראל, אלא בעיקר אמונה בפוטנציאל שלנו כמקום המערבי ביותר בתוך מזרח תיכון מתעורר.

תל אביב אולי אינה ניו יורק, אבל עם כל הכבוד לארכיטקטורה המודרנית של מדינות הנפט - ועם כל הפוטנציאל הקוסמופוליטי של ביירות למשל (בעת שלום כמובן), היא הכי קרובה למנהטן. כלומר, אם וכאשר תגבר כאן הפעילות הכלכלית הבינלאומית, ישראל תהיה בסיס טוב לכל חברה בינלאומית שתרצה לפקח (יותר) מקרוב על מיזמי האנרגיה, התשתיות, הנדל"ן, המו"פ, המשהו-טק וכך הלאה.

כלומר, נהיה אחת התחנות החשובות, אם לא החשובה שבהן, על דרך המשי החדשה שתשתרע בין צפון אפריקה לקווקז, בין אירופה לאסיה. רכבת מהודו דרך ערב הסעודית ועד לחיפה? הקמת אי מלאכותי שישמש נמל תעופה בינלאומי, מהעמוסים בעולם, מול חופי תל אביב? ירושלים כמרכז שמשלב בין רוח הקודש להייטק? תנו לדמיון להשתולל.

עכשיו ניקח כמה צעדים לאחור ונרסן את הפנטזיה: כל זה לא יקרה ביום אחד, אבל אולי כן יקרה יום אחד. יש צריך להתגבר על איבה, אימה, חשדנות, רוע וכל סופרלטיב אחר שתרצו להדביק ליחסים הרעים שלנו עם השכנים, אבל זה חייב להבהב אי שם בעתידנו, להבליח באפלה הגדולה שאופפת אותנו כבר שנתיים, לזהור ככוכב הצפון שבעזרתו מנווטים גם בלילה אפל, להזכיר לנו שביטחון הוא חיוני, אבל הוא אמצעי בלבד - המטרה היא חיים טובים יותר לנו ולצאצאינו.

נדרשנו כאן לפני שבוע לבורסה כמבטאת רחשי לב. אז אמנם הימים שלאחר פרסום מתווה טראמפ היו ברובם ימי חג שבהם לא התקיים מסחר, אבל פה ושם כאשר הוא כן התקיים, ראינו מה קורה לשוק ברגע שמשתנה הסנטימנט.

לצערנו ראינו בחודשים - וביתר שאת בשבועות האחרונים, מה קורה כאשר המצב הפוך, מה קורה כשהבידוד הבינלאומי סוגר עלינו מכל עבר. לא נאמר שזה השיקול היחיד שצריך להנחות את מקבלי ההחלטות, שהרי אחרת כל אמברגו יסיט את ישראל מדרכה, אבל בואו נודה שהמחנק הזה היה (ועודנו) מאוד לא נעים.

מה שמטריד בסיפור הזה הוא לא רק שבריריותו של המצב, שיכול להתהפך מתקוות לשלום לאימי המלחמה, אלא גם עמדת מי שהיה אמור להיות אחד הדוחפים בכל הכוח לכיוון של פריצה כלכלית בשם נורמליזציה אזורית. הכוונה היא לשר האוצר, בצלאל סמוטריץ'.

אין לי בעיה עם עמדתו העקרונית של סמוטריץ', כלומר - יש לי הרבה בעיות, אבל אין לי טענות - זכותו של כל אדם להחזיק בכל דעה גם אם בעיני היא חשוכה. הבעיה היא שהאיש הוא שר אוצר.

שר אוצר, בכל ממשלה, אמור לייצג את האינטרס הכלכלי של המדינה, אמור להיות פה לתעשיינים, ליצואנים, לעסקים הגדולים והקטנים, אמור לרצות לייצר את התנאים שיאפשרו למשק לפרוח. במקום זה יש לנו שר אוצר שמה שמסעיר אותו הוא יישוב יהודים בלב עזה.

ניחא לו היה מדובר באדם אפור וחסר דמיון, כזה שלא מסוגל לשוות לנגדו מציאות אחרת, כזו שבה הסחר בין ישראל לשכנותיה פורח. לסמוטריץ' דווקא יש מעוף, יש לו יכולת לחלום, הבעיה היא שכמו הקיצוניים בתומכיו הוא שעבד אותם לחזון עוועים שבו הציונות היא תנועה שמתפשטת רק לרוחב, לא לעומק או לגובה. כלומר - עסוקה כל העת בהרחבת הגבולות מבלי לטפח יסודות עמוקים שיאפשרו להפוך אותה לגורד שחקים.

הטרגדיה המתמשכת מאז 7 באוקטובר הסלילה רבים מאתנו לחשוב במונחים כאלה שלא מציעים שום תקווה מלבד מערכה ללא הפסקה - ובינינו, גם ללא מטרה. לרגע הגיע טראמפ ופתח צוהר שדרכו הפציעה קרן שמש, שלאורה נראינו לרגע קצת מטופשים: גם מי שתבע את ייהוד עזה, גם מי שתבע את הסתלקות נתניהו בכל מחיר.

כדי שרכבת מהירה תצא מניו דלהי, תעבור דרך ריאד, תעלה מאילת צפונה ותנוע מערבה לקהיר וממנה הלאה אל ארצות המגרב, צריכים להתקיים המון תנאים. חלקם נראה בלתי אפשרי כרגע, בלתי מציאותי, אבל לשנייה אחת התקיים התנאי היחיד שבלעדיו היא לא תקרה: היכולת לדמיין אותה.

והיה אם תאמרו שהרחקתי לכת וחופשות החגים שיבשו אצלי את ההיגיון הצרוף - אשיב לכם רק בציטוט חפשי מהסיפא של "אלטנוילנד", החיבור המכונן של הציונות, בו נפרד המחבר, בנימין זאב הרצל מהפנטזיה שכתב על "חברה חדשה" בארץ ישראל במילים: "כל מעשינו מקורם בחלום".