התמזל מזלי להיות כמה פעמים כצופה ביציע, עת התנהל על הדשא גמר הצ'מפיונס-ליג. יש רגעים שאנצור לעד, אם בגלל דרמה ספורטיבית חסרת תקדים (למשל הזכייה של ליברפול בתואר אחרי 3-0 למילאן במחצית, בשנת 2005) או בגלל שהקבוצה "שלי" (מנצ'סטר יונייטד) זכתה להניף את אותו גביע, שלוש שנים מאוחר יותר (ד"ש לאברם).
היו גם רגעים פחות משמחים, למשל הפסד של מנצ'סטר יונייטד באותו מעמד ממש לברצלונה (פעמיים!) אבל לענייננו אזכיר כאן עוד רק את הגמר בין צ'לסי לבאיירן מינכן, שאירחה את המשחק באצטדיונה (2012).
נכחתי במשחק כאורח של אחד הספונסרים המרכזיים, שהטיס מישראל כמה מהלקוחות שלו - מן הסתם מפיצים גדולים בתחומו. הוא לא היה שונה מזכיינים אחרים של המותג-ספונסר ברחבי העולם. כך אירע שביציע נכחו נציגים מקנדה למשל, לא בדיוק מדינת כדורגל, שממש לפני הפנדלים החליטו שמשעמם וארוך להם מדי - ועברו לאכול וללגום במתחם ה-VIP.
כך עשו גם נציגים מאוסטרליה ואילו בחור מישראל, שישב ממש לידי כשהוא ובנו הצעיר לבושים מכף רגל ועד ראש במדים רשמיים וחדשים של באיירן מינכן שנרכשו באותו היום, שאל אותי רגע לפני תחילת דו קרב בעיטות ההכרעה: "אז עכשיו זה שלוש בעיטות לכל קבוצה, נכון?".
כמעט שחבטתי בפרצופו המפוטם - והצטערתי עוד יותר שלא עשיתי כן, אחרי שבשער הארנה, כשעה אחרי תום המשחק, פגשתי שני ישראלים שהגיעו במיוחד: אחד מהם אוהד מושבע של צ'לסי, השני של באיירן מינכן, זה וגם זה בנו על כך שישיגו כרטיסים בספסרות ליד האצטדיון, אבל כשלו במשימה.
אלפי דולרים לכרטיס
זו לא הייתה הפעם הראשונה שהבנתי עד כמה התרחק המשחק מאוהדיו-אוהביו האמיתיים, אבל נזכרתי באירוע ההוא מלפני יותר מ-13 שנים, עת התפרסמו מחירי הכרטיסים למונדיאל הקרוב, שייערך בקיץ בארה"ב, מקסיקו וקנדה.
בינתיים נמכרים כרטיסים רק לשלב הראשון (שלב הבתים) ובהמשך יצאו למכירה מוקדמת גם כרטיסים זולים יותר, אבל בינתיים, פיפ"א - התאחדות הכדורגל העולמית שחרטה על דגלה את הפצת בשורת הכדורגל לארבע כנפות תבל (כלומר שהיא לא עסוקה בלקבל שלמונים ממדינות תומכות טרור), שהחלה למכור את הכרטיסים לכל אותם בני מזל שנרשמו להגרלה, לא מתביישת לשים עליהם תג מחיר של אלפי דולרים. פשוט לא ייאמן.
חייבים לציין שבהמשך יגיעו לשוק גם כרטיסים זולים יותר - וסביר להניח שמי שירצה לצפות בפנמה מול זמביה (את שני השמות האחרונים אני מחרטט, לא בדקתי אפילו אם העפילו למונדיאל, בכל מקרה במקרה שכן - שוב ד"ש לאברם, שהתקדם מאז מצ'לסי לזמביה) ישלם תמורת התענוג כמה עשרות דולרים "בלבד", אבל גם חלק מאלה, בעיקר למשחקים הנחשקים יותר, יגיעו מהר מאוד לידי הספסרים, כך שאפשר להוסיף לכל סכום עוד אפס קטן בסוף (לפעמים אף למעלה מכך).
נתח נוסף יוצע למכירה לספונסרים רשמיים של המפעל (חפשו את הרשימה באתר פיפ"א, אין סיבה שיזכו כאן לפרסום בחינם) אלה יחלקו אותו ללקוחותיהם בכל מני מבצעים שיווקיים (בין אם פנימיים - כמו תחרות בין אנשי מכירות ובין אם חיצוניים, כמו הגרלה בין כל הרוכשים מוצר או שירות מסוים).
גם חלק מאלה יגיע לבסוף לשוק השחור: במונדיאל של 2006 בגרמניה, ראיתי כרטיסים של איינהאוזר-בוש (יצרנית הבירה הגדולה בעולם) נמכרים ברחובות שטוטגארט (למשחק שמינית הגמר בין אנגליה לאקוודור) ב-400 אירו לכרטיס (אח, ימי התום - היום הם היו עולים פי 4-5). נשארתי במתחם האוהדים בכיכר העיר עם כ-100 אנגלים בדרגות שונות של שכרות - החוויה הייתה אדירה והסכום שהוצאתי על בירות הסתכם בעשירית ממחיר הכרטיס.
ספרינגסטין בוומבלי
מכל מקום, כאשר מוסיפים לחוויה עלות של טיסות ובתי מלון, מתברר שביקור במונדיאל, כמו משחק בשלבים המכריעים של ליגת האלופות, דרבי לונדוני, קלאסיקו ספרדי או הקרב על אנגליה בין מנצ'סטר יונייטד לליברפול (בלי קשר למיקום הקבוצות בטבלה), הפך חוויה לעשירים בלבד. משהו שאדם שמשתכר שכר ממוצע צריך לחסוך אליו במשך חיים שלמים כדי להגשים את המשאלה ביום הולדת עגול.
לא רק יציעי הכדורגל הולכים ומאבדים את הגרעין הקשה של האוהדים. כך גם אירועי ספורט גדולים אחרים (מהסופרבול ועד ווימבלדון, מתחרויות האתלטיקה באולימפיאדה ועד לרולאן-גארוס) - וניחא לו היה הדבר נותר רק בתחום הספורט: ה"סוויפטריות" (מעריצות טיילור סוויפט) שדולקות אחריה ברחבי העולם, הן לרוב נערות לבנות עשירות - ומי שיזכיר שמדובר בזמרת המצליחה בהיסטוריה, ייאלץ להודות שגם הופעה של ברוס ספרינגסטין בוומבלי (כולל טיסות וכמה לילות בבית מלון) היא חוויה עם תג מחיר של אלפי דולרים, קרי עשרים אלף שקל ומעלה לזוג.
האירועים המסוקרים ביותר בעולם, שיצאו תחילה מהישג ידם של המעמדות הנמוכים, החלו לחמוק בהדרגה מזה של המעמד הבינוני, אפילו הבינוני-גבוה.
ישראלי שמרוויח אפילו כפליים מהשכר הממוצע (כ-25 אלף שקל לחודש) יכול להרשות לעצמו משחק פרמיירליג אנגלית אפרופו נסיעה מטעם העבודה או הופעה של אריק קלפטון (ד"ש לסינוואר) באמסטרדם - שם זה בערך נעצר. טיול בר-מצווה לילד כדי לראות את דני אבדיה על הפרקט בנ.ב.א הוא עוד חלום שנמצא בטווח הפעולה של מנהלים בדרגי הביניים ומעלה. גם זה לא יימשך זמן רב מדי.
קורבן אווירה
מבלי משים אנחנו חוזרים לימי החברה המעמדית: פשוטי העם יכולים לצרוך את החוויה דרך מתווכים (התקשורת הממוסדת והמדיה החברתית), לקרוא על מי נצפה בקהל, מה הוא או היא לבשו, מי נראה צמוד מאוד, אולי צמוד מדי ל... וכך הלאה: ימי האדונים והמשרתים בגרסת העשור השלישי של האלף השלישי למניינם.
יש לימים האלה בכל זאת יתרון מסוים על אותה תקופה של לפני כ-150 שנה: מוביליות חברתית היא אפשרית. המעמד אינו שמור רק לבני אצולה שנולדו עם תואר, אלא גם למי שבנו את עצמם במו ידיהם.
יתרון וגם חיסרון: הכסף הוא אולי דמוקרטי יותר מאשר דם כחול, אבל כשהוא הופך למדד היחיד, אין הבדל בין סטרטאפיסט שפיתח המצאה שהפכה חיי מאות מיליונים ברחבי העולם לטובים יותר, לגנגסטר שעשה את הונו בכוח הזרוע והפך רבים בדרך לאומללים.
האם יש פתרון? בהחלט: תארו לכם שכל מדינה החברה בפיפ"א הייתה מקבלת הקצאה מסוימת של כרטיסים, בתנאי שלא יחולקו על ידי ההתאחדות המקומית, אלא יועברו למכירה (עם הגבלת מחיר) על ידי הקבוצות השונות, למחזיקי כרטיסי המנוי שלהם.
זה עדיין לא היה פותר את עלויות הטיסה והמלונות, אבל אוהדים יצירתיים שזה עתה רכשו כרטיס למשחק נתון בערכו הנקוב (נניח ב-30 דולר, כמחיר כרטיס בישראל), היו מתקמבנים על טיסות צ'ארטר ולינה בקמפינג, העיקר להיות שם.
האם הפתרון הזה יקרום עור וגידים? סביר להניח שלא, עד שאולי לא ירחק היום שבו נצא גם אנחנו מהמשחק, כמו אותם קנדים ואוסטרלים, כי בלי "אולטראס" אין אווירה ובלי אווירה אין כדורגל (או אפילו הופעה של טיילור סוויפט או ברוס ספרינגסטין).