"הפסקתי לקחת ללב": הישראלים נכנעים לשיימינג הבינלאומי

השבוע דיברתי שוב עם החבר שיכונה להלן: "היצואן המתוסכל".

"נו" שאלתי - "רואים כבר סימני התאוששות בעקבות הפסקת המלחמה?".

המבט שלו הבהיר לי שלא יכולתי להיות רחוק יותר מן האמת: "אחי" אמר לי בשקט, כאילו איבד את רוח הקרב: "אני לא רואה אותנו יוצאים מזה".

"אתכם כעסק או אותנו כמדינה?", שאלתי.

"לגבי המדינה עוד מוקדם לדעת, אבל אנחנו כעסק נצטרך לחשב מסלול מחדש".

מסתבר שבאותו בוקר הוא קיבל עוד הודעה ממפיץ גדול, כבר רביעי במספר, שבישר לו שבצער רב הוא נאלץ לוותר על המוצרים שלו, בגלל איומי ביוש (שיימינג) וחרם מצד הלקוחות.

"הפסקתי לקחת ללב" אמר, כמעט בלחש: "אין לי אפילו כוח לכעוס עליהם יותר".

אחר כך סיפר שיש יצואנים שדווקא מסתדרים. איך? עוקפים את הייחוס הישראלי באמצעות צד ג'. למשל, משנעים את המוצר למדינה שלישית, אורזים אותו מחדש כך שיוכל לקבל תקן של יצוא מקומי - ומעבירים אל ארץ היעד.

לדבריו סחורות רבות מועברות בדרך הזאת. "להייטקיסטים הכי קל", טען והסביר שהם פשוט רושמים חברה בחו"ל ומעבירים את הפעילות על שמה. מעט מאוד אנשים יבדקו איפה נכתבה התוכנה או מה הלאום של חלק מבעלי המניות.

גם לחלק מהסחורות, מתברר, מספק צד ג' כסות מושלמת. אמנם לרוב יקרה יותר, אבל עדיין מספקת פתרון.

לא כך הוא באשר למוצר שלו, שכל מיתוגו הוא ישראלי. לדבריו - וכאן אני נאלץ לסייג שמדובר בהנחה שלו - המצב רק ילך ויחמיר. אם עד עתה ניצחו הפלסטינים במלחמת התעמולה, הרי שלתחושתו עוד לא ראינו כלום. צוותי צילום זרים ייכנסו לעזה ויחפשו קברי אחים, הוכחה לרצח עם לכאורה, סיפורים קורעי לב, אמיתיים או פרי הדמיון יצוצו. בכל זאת, לא משנה אם מונים לקולה או לחומרה, מדובר בעשרות אלפי הרוגים שרובם "בלתי מעורבים".

"זה בכלל לא משנה מה הם ימצאו, ממילא הם מגיעים עם המסקנה מהבית, אבל מי שעד עכשיו הצליח איכשהו לחמוק מהחדשות, לא יחמוק מהתיעוד - שימומן בערמות של כסף ויופץ מעל לכל פלטפורמה אפשרית". כך הוא.

"אני מקווה שזה עונה לך גם על השאלה השנייה, לגבי גורל הייצוא הישראלי בכלל", סיכם את הדיון.

אני לא בטוח שהוא צודק. להפך - הלוואי שהוא טועה, שהמלחמה בעזה תפסיק לרתק אליה את תשומת הלב העולמית. שלפחות חלק מהתיעוד של "היום שאחרי" יהיה מאוזן יותר. שיזכרו גם את אשר עוללו לנו "קורבנות רצח העם", ב-7 באוקטובר. רק שככל שאקווה שהוא טועה, קשה לי להכחיש שיש היגיון בסברה שלו. יהיה טוב, אולי, אבל קודם כל יהיה עוד יותר רע.

"מאיפה תהיו בחו"ל?" התעניינתי אצל בת הזקונים, שחשבה שלא שמעה טוב. היא חזרה על שם היעד אליו תמריא בקרוב עם בן הזוג שלה.

"לא, לא" הבהרתי את כוונתי, "אני יודע איפה תהיו, אבל מאיפה תהיו, כלומר מאיזו ארץ?". כי כידוע לנו, יש מעט מאוד מקומות בעולם שבהם יכול תייר מישראל להכריז על לאומיותו בקול ולהימנע מאי נעימות: החל ממבט חמוץ, דרך קללה, עבור לגירוש ממסעדה וכלה באלימות מסכנת חיים ממש.

"אההה..." השיבה הקטנה-גדולה - ונקבה בשם לא שגרתי (כלומר, לא אחת מהארצות הלטיניות של אירופה).

"הפתעת אותי" הודיתי. "מה פתאום דווקא משם?" תהיתי.

"אה, זה קל, לד' (בן הזוג) יש דרכון משם והוא גם דובר את השפה".

"או. קי, אבל מה בקשר אליך?"

"אני בלונדינית" השיבה הילדה וצחקה: "פשוט אהיה בלונדינית ואשתוק...". אני לעומתה רציתי לבכות. כמה זמן ייקח לנו לשקם את תדמיתנו בעולם?

זה לא אומר שלא יהיה טוב: הנה השקל התחזק עוד לעומת רוב המטבעות, הבורסה זינקה למרות שהמסחר התנהל בקצב החגים - יום כן, יומיים לא - והציפייה היא לפריחה כלכלית. אולי. הלוואי - רק שעם כל הכבוד לשני המדדים החשובים הללו, מה שיקבע בסופו של דבר את יכולת השיקום של הכלכלה הישראלית הוא מעט יותר חמקמק.

מדד נהג המונית, כלומר - כמה מהר נשוב לדבר בעברית במוניות ברחבי אירופה וצפון אמריקה. כמה זמן זה ייקח? חודש, שנה או עשור - לפחות, לפי שעה, כל התשובות עשויות או עלולות להתברר כנכונות.

בניגוד לחברי היצואן המתוסכל ולבתי שסומכת על צבע שערה הבהיר, עם שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', דווקא לא דיברתי השבוע. הבנתי שעיתון אחר פרגן לו בריאיון שער מלטף, בו הוא טען שיש לו פנטזיה להיות ראש ממשלה.

אז הנה משהו על האיש ששואף להנהיג את עם ישראל: רק לפני שבוע הוא עוד נאם בכנסים למען כיבוש, גירוש, יישוב וייהוד של עזה. השבוע הוא נשאר חבר בממשלה ש"החליטה" לאמץ את התכנית שהוגשה לה בליווי איום מפורש.

אני לא נכנס עתה לפרטים. יכול להיות שמדובר בפתרון אופטימלי - לא רק לעזה אם כי למזרח התיכון כולו (עד כמה שתכנית שנכתבה על ידי טורקיה וקטאר וקיבלה חותמת אמריקנית יכולה להיות טובה לישראל). אני כמובן גם לא מקל ראש באושר הגדול על שובם של החטופים לחיק משפחותיהם.

אני רק מבקש להסב את תשומת הלב לשר אוצר שעד אתמול קשקש על בוננזת נדל"ן בעזה - ותלה בה תקוות לעתיד הכלכלה הישראלית, ליצירת מקומות עבודה ולפתרון מצוקת הדיור, ואילו עתה, עת השתנתה המנגינה, הוא עבר לרקוד ריקוד אחר לגמרי.

זה האיש שמנתב את הכלכלה בישראל. זה האיש שצריך לנסח חזון למשק, זה שהאיש שאמור להתוות מדיניות ארוכת טווח. צא ולמד כמה הכל פה משחק, כמה אין פה אפילו גרם של רצינות.

כן, אולי בסוף יהיה פה טוב ונזכה לא רק לשקט מבורך אלא גם למעט נחת. התחושה שלי היא שזה עלול לקחת קצת יותר זמן ממה שאנו סבורים.