גיא גלבוע דלאל חזר מהגיהנום עם דלקות בכל הגוף. הוא לא שומע באוזן אחת, סובל מהקאות, בעיות עיכול חמורות, וממחסור קיצוני בוויטמינים. אבינתן אור הוחזק לבדו במנהרות במשך שנתיים, ואחרי ניסיון בריחה כושל, נכלא בכלוב בגובה 1.80 מטרים, נמוך מגובהו ב-20 סנטימטר, היה כבול לסורגים יותר משנה, ואיבד 40% ממשקל גופו.
יוסף חיים אוחנה הוכנס לבור עם עוד שישה גברים שיכלו רק לעמוד בו והיה שם במשך תקופה, מתן אגרסט חזר עם כוויות ביד, סיפר על מכות חשמל, על שבועיים שבהם היה קשור בידיים וברגליים לבלון גז.
אלקנה בוחבוט היה רוב הזמן כבול בשלשלאות, סבל מהתעללויות קשות, הורעב. לקראת השחרור הואבס, והגיע לארץ נפוח וסובל מכאבי בטן קשים. בר קופרשטיין חטף מכות כל יום. אלון אהל איבד את הראייה בעין אחת, סובל מעיוורון חלקי בעין השנייה, מכאבי ראש, ורסיסים שעדיין תקועים בגופו. אביתר דוד הורעב, עונה, ונאלץ לחפור לעצמו קבר לעיני מצלמות חמאס.
התיאורים האלה מפלצתיים, קשים לקריאה. ברור לכל מי שנחשף אליהם שמצבם הגופני והנפשי של השבים אחרי שנתיים מזעזעות בשבי חמאס, בכי רע. אבל מדינת ישראל קבעה שהפגיעות האלה מזכות אותם רק ב-50% נכות. כאילו מחר הם יכולים לנער את אבק המנהרות שדבק בגופם, לשתות כוס קפה שחור חזק וללכת לעבודה. חברי הכנסת שלנו כנראה לא מצליחים להבין, או גרוע מכך, לא ממש אכפת להם, מה שעברו פדויי השבי בעזה.
לא ממש ברור מי שהחליט בחקיקה משנת 2024 שהם יכולים להסתפק בהכרה של 50% נכות, הדורשת מהם למלא טפסים, להגיע לוועדות, ולהתחנן שיכירו בהם כנכים באופן מלא. זה גם לא חשוב. נגיד שטעיתם בתום לב, כי הייתם בטוחים שהחטופים יקבלו מלון שלושה כוכבים מינימום מעבר לגדר, למה הטעות המיותרת הזו לא תוקנה באופן מיידי?
ראינו שהקואליציה יודעת לקדם במהירות חוקים שחשובים לה ומתגמלים פוליטית, כמו קביעת מזוזה בפתח כל עסק, או "חוק הלייקים", מי שמסמן לייק לפוסט מסית, מסתכן בעבירה פלילית. פה לא מדובר בלייקים, אלא בחיי אדם.
כמעט בלתי נתפס שרק בינואר 2025 עלתה הסוגיה לדיון בוועדה לקידום מעמד האישה. יו"ר הוועדה, חברת הכנסת פנינה תמנו שטה, היתה הראשונה שדרשה במהלך הדיון את העלאת אחוזי הנכות של פדויי השבי מ-50 ל-100%. נציג מנכ"ל הביטוח הלאומי שהיה בדיון הבהיר אז שיתמוך בכל מה שיידרש כדי שהתנאים יעלו ל-100%.
חודשיים אחר כך עברה בקריאה טרומית הצעת החוק בעניין של חברת הכנסת דבי ביטון להגדלת אחוזי הנכות לשנה הראשונה בלבד. למה שנה? כי זה מה שאישרו באוצר, ככה עובדת הבירוקרטיה, למרות שלכולם ברור שהנזקים הפיזיים והנפשיים ישארו עם השבים לאורך כל חייהם. חברת הכנסת צגה מלקו ביקשה להגדיל הפיצוי החד-פעמי מ-50 ל-100 אלף שקלים, וכן להאריך את התקופה שבה ימומן לשבים כל טיפול רפואי לו הם נזקקים.
מאז לא קרה דבר. איפה הדחיפות? איפה החובה המוסרית הבסיסית? קבורה אי שם מתחת לניירת בכנסת, כי הממשלה רוצה לגרוף את הקרדיט ולהפוך את הצעת החוק הזאת לממשלתית. ובינתיים, כל פדויי השבי, אלה שחזרו בפעימה הראשונה ואלה שממש לפני כמה ימים, צריכים להסתפק בקצבה חודשית בסך 3,300 שקלים (סכום שעולה מעט עם הגיל) לכל חייהם, מתוך הכרה ב-50% בלבד ומענק חד-פעמי בסך 50 אלף שקלים. הם יכולים לבקש להעלות את שיעור הנכות, אבל צריכים להגיש טפסים, לעשות טלפונים, וזחול קצת, כי הם לא סבלו מספיק עד היום.
ויש פדויי שבי שגם את זה לא מקבלים. אברה מנגיסטו והישאם א-סייד, ששוחררו בפברואר משבי חמאס אחרי כעשור בעזה, נדרשים לאישור ועדה רפואית של הביטוח הלאומי שתקבע את נכותם הנפשית, בניגוד למשוחררים שנחטפו ב-7 באוקטובר, המקבלים אוטומטית 50% נכות על פוסט-טראומה.
ביוני, אחרי שמשפחת מנגיסטו שלחה בשמו מסמכים לוועדה, נקבעו לו 100% נכות, אבל החודש הוא נאלץ לחזור לשם שוב ולא כעבור שנה כמו שאר המשוחררים. א-סייד, המאושפז במחלקה סגורה, עדיין נמצא בתהליך.
אז יש הצעת חוק. יש תמיכה פוליטית רחבה. יש תמיכה של הביטוח הלאומי. יש הכרה ברורה שהמצב הנוכחי לא מוסרי. ואין שום תירוץ שיכול להסביר למה לא התכנסה עד היום הכנסת לישיבה מיוחדת כדי לאשר לשבים 100% נכות לצמיתות. המסקנה כואבת. כנסת ישראל איבדה את מעט החמלה שעוד היתה בה.