לתרום לחטופים? כשזה מגיע לכסף, אפילו הדברים הנאצלים ביותר הופכים להיות קצת מגעילים

הנה נושא שקצת קשה, בלשון המעטה, לכתוב עליו: עוד לא משו מהזיכרון הקולקטיבי התמונות המרגשות של חטופים השבים אל חיק יקיריהם - וכבר אנו מתבשרים שחלקם פונים לעזרת הציבור בבקשת תרומה שתסייע להם בתהליך השיקום הארוך שמצפה להם, מסע שבמקרה הטוב יארך כמה חודשים ובמקרים שבהם הנזק גדול יותר, אף חיים שלמים.

הציבור רואה את המראות, שומע את הקולות, רוצה לעזור אבל גם קצת מבולבל: האין מדינת ישראל שהפקירה אותם באותו יום מר ונמהר לא צריכה לדאוג לכל מחסורם? "בושה" כותבים גולשים בציוצים מעומק הלב. ואנחנו נוסיף: אכן בושה, אבל גם חוסר בושה.

לפני הניסיון להסביר את המשפט האחרון, הנה משהו שאמור להיות מובן מאליו, אבל ייכתב כאן להלן למען הסר כל ספק: אין פה טענה ולא חצי טענה נגד פדויי השבי ובני משפחותיהם, ולהבדיל - כך גם כלפי משפחות חללים בחזית ובעורף שפונות לעזרת הציבור. אף אחד מהם לא בחר להיחטף, לא כל שכן להירצח - וכמובן שאיש מאתנו לא היה מתחלף עם הסיוט שעבר (ועובר) עליהם ועל המשפחות תמורת כל הון שבעולם.

ועתה, אחרי שהנקודה הובררה, הגיע הזמן לעשות סדר. מדינת ישראל לא מתכחשת לחללי צה"ל, נכי צה"ל, משפחותיהם והדברים אמורים גם בכל הנוגע לקורבנות הטרור, שארים או פדויי שבי. אלה מטופלים ונתמכים בידי שורה של גופים, המרכזי שבהם הוא משרד הביטחון.

האם הם נתמכים באופן מספק? זו כבר שאלה שהתשובה עליה מתחילה להיצבע באפור. ראשית מפני שמנגנונים גדולים, מטיבם, הם בירוקרטים וכבדים.

אמנם חל שיפור גדול ביחס לנפגעים, שפעם הוחזקו בעיני חלק מפקידי אגף השיקום כתחמנים עד שלא יוכח אחרת, אבל עדיין - כאשר מתנהלים מול גוף בירוקרטי ובמפגש בין נהלים קשוחים לצרכים מגוונים ומשתנים, דברים עלולים ליפול בין הכיסאות, למרבה הצער - גם אם אלה כיסאות גלגלים.

חמור מהקושי המנהלי, הוא הצורך המשתנה. כי המדינה נתנה ונותנת ותיתן, אך האם היא נותנת מספיק? ובכן, על השאלה הזאת אפשר להשיב רק בשאלה: כמה זה "מספיק"? האם יש בכלל דבר כזה כמו "מספיק" כשמדובר בכסף?

כאן כמובן התשובה היא מורכבת יותר - ולא רק מפני שגם למי שמשתכר 10,000 שקל לחודש וגם למי שמרוויח 50,000 שקל, חסרים בסוף החודש אותם 5,000 שקלים בדיוק...

כמה פיצויים שווים שנתיים מחייו של חטוף? כמה שווה הסבל של משפחת נרצח? בכמה אפשר לאמוד את צרכיה של משפחה שבנה או ביתה התאבדו, לכאורה לאחר שניצלו מהטבח?

האם ניתן לכמת את ההפסד הכספי של משפחה שבמשך חודשים כה ארוכים הייתה מגויסת (והפכה למגייסת) כולה למאבק לשחרור בנם? הרי השוני ביניהם הוא כה גדול: יש מי שקיבלו עזרה מכל מני עמותות, יש מי שנתמכו בידי מקומות העבודה שלהם למרות שלא הצליחו לעבוד - ויש גם מי שלא.

עם זאת, כאשר הם באים במגע מול הגורמים הרשמיים, הרי שכולם נמצאים באותו הסטטוס של קרבת משפחה מדרגה ראשונה לחטוף או חלילה לחלל.

מה עם דוד שהיה לנפגע פעולות האיבה כאבא? לדודה שלא הצליחה להתמיד בעבודה כי התגייסה כולה למאבק המשפחתי? הרי נדיר שלאלה יהיה מעמד חוקי מול הגורמים הרשמיים, אבל האם לא מחובתה של המשפחה לדאוג להם?

גם כאן לא נגמר החישוב שבמקורו הוא בעייתי, כיוון שהוא מעמיד סבל שחלק גדול ממנו אינו מדיד מול פרמטרים נוקשים. כי מהו בעצם שיקום? איך מודדים שיבה לחיים?

הן יש מי שכבר הצליח להשתקם חלקית (גם אם לא להתגבר, אם אפשר בכלל) וכבר עושה חיל (מבחינת הכנסה) בהרצאות שונות - כלומר, משתכר הרבה יותר מאשר לפני שהיכה בו הברק ( ולמען הסר ספק בשנית: לא הייתי מתחלף אתו) ולעומתו יש מישהו שלא יצליח להתרחק יותר מכמה מטרים מפתח ביתו ועלול שלא לשוב לעולם לתפקוד מלא.

אפילו כאן לא מסתיים החשבון, כי יש מי שהחלימו לכאורה, אפילו חזרו להתפרנס בכבוד, אבל בעוד כמה שנים יצוץ לפתע משהו מהעבר שייפגע קשות בכושר ההשתכרות שלהם.

המכלול של החישובים הללו, שאין להם סוף, גורם לכך שלעולם לא יהיה די במה שנתנה, נותנת ותיתן במדינה. משום כך פונות חלק ממשפחות הנפגעים לגיוס המונים. רק שכאן אנו עוברים באחת מחיבוק מרגש לחיבוק קצת ציני.

כולנו רוצים לעזור ככל שנוכל, אני מניח שזה תקף כלפי רוב אזרחי ישראל. אך מאחר שיכולתנו לעזור היא מוגבלת, הרי שמי שהחליט להשיא תרומה מתלבט היכן "להשקיע" את דמי הסולידריות שלו.

עכשיו נכנסים למשחק גם שיקולים אחרים: מידת ההזדהות עם החטוף או המשפחה הנפגעת, שהרי לא כל הסיפורים זהים בעיני המתבונן-שופט. או למשל חומרת הנזק שנגרם לו. האם רק שהה פרק זמן בלתי נסבל במנהרות חלאות האדם, או שמא גם איבד קרובי משפחה...?

מדכא לעסוק בזה, אבל השאלות האלה, בצורה כזאת או אחרת, מלוות כל תורם פוטנציאלי. ובכלל - גם על חטופים (אם להתייחס כרגע לקבוצת הנפגעים האחרונה שמשכה את הכותרות) חל הכלל לפיו חשיפה שווה כסף. כלומר: הסיכויים של מי שסיפורו נחשף יותר בתקשורת לאסוף יותר תרומות גבוהים לאין שיעור ממי שהוא או משפחתו נחבאו אל הכלים.

לפעמים זה מתוך רצון לשמור על פרטיות, לפעמים זה מחוסר ורבליות, לפעמים אלה אמצעי התקשורת שפחות התחברו לסיפור, עד כמה שזה נשמע מחריד.

מכאן שנוצרת תחרות סמויה על תשומת הלב התקשורתית שמשמעותה קשב ציבורי גדול יותר שמשמעותו יכולת משופרת לגייס תרומות. ואם כך הוא הדבר, האם מי שיחשוף יותר, יתראיין יותר וידאג לשמור את המקרה הפרטי שלו יותר בתודעה הלאומית, לא יזכה ליותר כסף?

זה ציני, זה אכזרי - וזה קורה לא כי המדינה אינה עוזרת (שוב, אפשר להתווכח האם היא עוזרת מספיק), אלא דווקא למרות שהמדינה עוזרת. מה לעשות שכאשר זה מגיע לכסף, אפילו הדברים הנאצלים ביותר הופכים להיות קצת מגעילים?

אם מישהו מצפה למסקנה חותכת, הרי שאין כזאת בסוף הדברים, אולי מעבר לקריאה: עזבו את המדינה. לא רק שהיא נותנת אלא גם כי ברור שהיא תמיד תתעדף איזה חבר קואליציה שמאיים לפרוש (כל קואליציה, לאו דווקא הנוכחית) ושצריך לקנות את תמיכתו בכסף ציבורי.

לכן תרמו ביד רחבה ככל שתוכלו לאחינו ואחיותינו נפגעי הטרור, נכים בגופם ונפשם, משפחות חללים או חטופים - ואם כבר החלטתם לתרום, תבוא עליכם הברכה, אנא שימו לב גם למי שלא זכו תמיד לאור הזרקורים, מבלי להפלות בין סבל לסבל, לפעמים נדמה שהם זקוקים לנו יותר.