בזמן שאנחנו בוכים כל הדרך לקופה, מישהו פה עושה סיבוב על הגב שלנו

הבה ניקח את הדבר הכי ישראלי בעולם: סלט ירקות קצוץ דק, מתובל בשמן זית, מלח ולימון. שלושה מרכיבים חיוניים לסלט שכזה: עגבנייה, מלפפון ובצל. כל השאר, מירקות אחרים כמו הפלפלים לסוגיהם, הבצל הירוק, הצנון והחסה, או עשבי תיבול כמו פטרוזיליה, כוסברה, נענע ועוד, הם בגדר פרשנות אישית של הקוצץ.

עוד דבר חשוב הוא שיטת החיתוך: להבדיל מסלט יווני למשל (דומה מאוד במרכיביו, אבל לרוב גם עם גבינת פטה, זיתי קלמטה וצלפים) שבו הירקות נחתכים לפלחים גסים, סלט הירקות הישראלי הוא קצוץ דק. בעצם, פעם קראו לו "סלט ערבי" - ללמדנו שאולי המאכל הזה הוא הדבר השני הכי ישראלי בעולם אחרי ניכוס של מאכלים ערבים לאתוס הקולינרי הציוני, עיין ערך חומוס, פלאפל ועוד.

אני מקווה שלא בדקתם שאתם לא מוודאים כרגע שאתם נמצאים בטור במדור כסף ולא באחד מטורי הקולינריה במדור אוכל, אבל גם אם כן - תנוח דעתכם: אף שאני די משוכנע שעכשיו בא לכם סלט, הרי שאני מבטיח לכם נאמנה שנתבל אותו הפעם גם בלא מעט כסף.

לא רק הסלט הוא מאפיין קולינרי ישראלי שמתבסס על חומרי גלם מקומיים. גם אשכול ענבים למשל, נקטרינה או אפרסק - במיוחד על חוף הים בקיץ, הפכו עם השנים לסמלים ישראלים. כך גם האבטיח (שבשל צבעיו נוכס מחדש על ידי הפלסטינים כסמל למאבקם בציונות. לא ניכנס לזה עכשיו) - ומה נאמר על הסברס, הצבר שהיה כינוי וסמל לילידי הארץ?

ואחרי כל הפתיח הבריא הזה, איך זה שסיבוב בשוק הפך להוצאה של כמה מאות שקלים רק על פירות וירקות? נבהיר: הכוונה היא לפירות וירקות מקומיים שנצרכים בעונתם (כלומר, מי שחשקה נפשו בתות שדה בקיץ, מלון בחורף או פירות מיובאים כמו כל פירות היער למיניהם - שישלם ביוקר).

יוצא לו מר ישראלי (בשבתו כמר קיפניס) עם עגלת הקניות שלו לשוק, רוכש את אותם מרכיבים לסלט המתוארים לעיל, כמה ירקות שורש כדי להכין מהם מרק ירקות, קצת עשבי תיבול, קונה לו מפירות העונה (נאזן את פירות הקיץ דלעיל עם תפוח, בננה, אפרסמון ואבוקדו, למשל), מגיע לקופה - וכל החגיגה הבריאה והצבעונית הזאת הופכת לו לחושך גדול עת מסתכם החשבון שלו לכמה מאות שקלים בשבוע, עוד לפני שהגענו למזון יבש, מוצרי חלב, דגים ובשר.

בחדשות יככב תמיד ירק או פרי תורן שמחירו הרקיע שחקים - ואז מתחיל עוד ריטואל ישראלי: לחפש את האשם.

עומד לו אחד מהרמי-לויים (שם גנרי לנציג הקמעונאים) ונשבע בנקיטת חפץ שידו לא הייתה במעל: קילו עגבניות עולה מאה שקל (ההפרזה היא לצורכי הפרזה בלבד)? אדרבא: הוא קונה את העגבנייה ב-99 שקל לקילו, כך יוכיח למראיין באותות ובמופתים - וכשמוסיפים לכך את הוצאות ההובלה, האכסון והתפעול, הרי שהוא בכלל מפסיד עלינו כסף.

אחרי הקמעונאי מגיע החשוד הבא, הלא הוא החקלאי. אלא שגם זה מישיר אף הוא את מבטו אל המצלמה ותוהה מה רוצים מחייו. הן הוא זה שקם בכל בוקר עם שחר, נאבק באיתני הטבע או בסכנות האורבות לעיבוד שדות בספר - נתון לחסדי שמים או לקיצוץ במכסת המים וכך הלאה, עד שיתברר שגם הוא מפסיד כסף על כל עגבנייה שהוא מגדל. כך הוא מוכיח ונושא את ידיו המיובלות אל השמיים וכולנו מתביישים נורא.

רק שאחרי שאנחנו גומרים להתבייש, נשארנו עם עגבנייה יקרה שאין לה אבא. כלומר - כולם בשרשרת צדיקים בני צדיקים, ועדיין אנחנו משלמים ביוקר על המוצרים החקלאיים הכי בסיסיים, הכי מקומיים, הכי ישראלים (ליבוא מתווסף גם התירוץ הקבוע לפיו ישראל היא "מדינת אי").

הפינאלה של הריטואל הקבוע הזה היא אזהרה שאם לא יירדו המחירים נתחיל לייבא עגבניות מטורקיה. או אז מתווסף לדיון גם מגש הכסף: שאנחנו נייבא מארדואן האנטישמי ונפגע בחקלאי היושב על הגבול? בלהט הוויכוח שמילים גבוהות כמו "ביטחון תזונתי" מככבות בו, נשכחת השאלה איך זה שעגבנייה שגדלה בשדות זרים, הועמסה על גבי אונייה, נפרקה בנמל ושוגרה אל השווקים בישראל, עולה פחות מעגבנייה שגדלה בנגב הצפוני או למשל בערבה?

אני לא מתיימר להציע פתרון לחידה (מי שלא כל כך אוהב עגבניות מוזמן להחליף את הפרי לענבים, למנגו או לתות שדה), אלא רק להראות איך אפשר לתבל סלט ישראלי בחמיצות שממלאת אותנו ברגע שאנחנו מבינים שמישהו פה עושה עלינו סיבוב, מישהו גונב אותנו בדרך, מישהו צוחק כל הדרך אל הבנק בזמן שאנחנו בוכים לאורך כל הדרך אל הקופה. והכי מתסכל: קשה לנו לקבוע בדיוק מי.

ומהסלט שבמטבח לסלט הגאו-פוליטי: מספרים לנו שהמשק במצב מצוין, שמחזורי העסקים גדלים, שהשקל נוגע בשמים והבורסה שוברת מדי שבוע את השיא שקבעה רק בשבוע שעבר.

עמיתי המלומד ממני, שלמה מעוז, מפרסם כאן, במאמריו המאלפים, נתונים המוכיחים באותות ובמופתים את חוסנו של המשק הישראלי: שנתיים של מלחמה יקרה (הכוונה היא לעלות הכספית של המלחמה. יש כמובן משמעויות יקרות הרבה יותר), שנתיים שבהן חלק מהמשק היה משותק - מחקלאות ועד לתעשייה. והנה אנחנו מכים את התחזיות, מתעלים מעל לכל הציפיות. לא רק שר האוצר (שיש לו כמובן אינטרס לייפות את המצב) אומר זאת אלא גם קרן המטבע הבינלאומית למשל.

עומד האזרח מול הנתונים, מוצקים כפלדה - רואה את הקולות, קורא את הטורים ומגרד פדחתו במבוכה: איך זה שהמדינה מתעשרת והוא במינוס? איך זה שהבורסה נוסקת והוא לא גומר את החודש? איך זה שמצבנו הכלכלי כה איתן, אבל הוא הודיע השבוע לילדים שיוכלו להירשם רק לחוג אחד, אז שיבחרו בין ג'ודו לכדורסל או בלט?

כמו ב"משל העגבנייה" גם כאן התחושה היא שמישהו עושה עלינו סיבוב, מתעשר על חשבוננו, מנצל את העובדה שאנו נושאים עינינו למדדים המאמירים כדי לגנוב לנו את הארנק מהכיס האחורי.

את את מי יאשים: את הבנקים, את המערכת הפוליטית זוללת התקציבים, את החרדים, את מערכת הביטחון שמוסיפה מענקים ללא שום פיקוח, את הנפוטיזם בחברות הממשלתיות?

רשימת החשודים גדולה, אז אולי כדי להדק אותה מעט, ולשאול את מי שכן אמור לדעת. את מי שמבין בכלכלה, את מי שטען בחום שבישראל יש רק אחראי אחד - זה שעומד בראש הפירמידה.

הבה נשאל את ההוא שהיה שר אוצר נהדר, את אלוף המשגת המונחים הכלכליים בשפה של בני אדם (כמו משל האיש הרזה והאיש השמן). נבקש תשובה מפי האיש שנבחר, בין היתר, כדי להוריד את יוקר המחיה - אדוני ראש הממשלה, תגיד: איפה הכסף?