שוב זה קורה. מחירי הביצים עולים. הפעם מדובר בהתייקרות של אחוז אחד בלבד, אך המשמעות רחבה הרבה יותר. ההתייקרות הזו אינה אירוע נקודתי אלא עוד חוליה בשרשרת שהפכה לשגרה מעיקה. מי שקם בבוקר, פותח את המקרר ורואה את קרטון הביצים, לא מתעמק באחוזים אלא מרגיש שהמוצר הבסיסי ביותר, זה שנמצא בכל בית בישראל, ממשיך להתייקר פעם אחר פעם.
הביצה הפכה לסמל. סמל לשוק חסר בקרה אפקטיבית, למדיניות כלכלית שאיבדה כיוון ולממשלה שנבחרה על בסיס הבטחות להילחם ביוקר המחיה - אך נעלמה כשהמאבק הפך למציאות.
הממשלה הנוכחית, כמו רבות לפניה, הציגה חזון להורדת יוקר המחיה. שרי האוצר והכלכלה הבטיחו רפורמות, קיימו מסיבות עיתונאים ודיברו על תחרות, אך במציאות דבר לא השתנה. הציבור חי מדי יום את התייקרות המחירים, בעוד הרגולטורים דנים בוועדות על "מדיניות ארוכת טווח".
כאשר משרד הכלכלה מאשר אוטומטית העלאות מחירים למוצרים מפוקחים, הוא מאבד את תפקידו כמגן על הציבור. כך קרה במאי האחרון, כאשר מחירי מוצרי החלב עלו בעשרות אחוזים. החברות לא חיכו אפילו יום, והעלו את המחירים מיד. הקמעונאים גלגלו את העלות לצרכן, והממשלה לא עצרה לבחון אם ההתייקרות מוצדקת.
כשאחוז אחד יוצר שרשרת של עליות
בתחילת השנה המע"מ עלה באחוז אחד בלבד. הציבור כמעט לא הגיב. עוד אחוז, עוד שקל, זה לא נראה דרמטי. אך בפועל העלייה הזו הפכה לתירוץ לכל שרשרת האספקה להעלות מחירים. יצרנים, יבואנים, ספקים ורשתות שיווק ניצלו את ההזדמנות כדי "לעדכן" תמחור. אחוז אחד הפך במהירות לעלייה של חמישה עד עשרה אחוזים במוצרים רבים.
קרטון חלב, שעלה חמישה שקלים, נמכר היום בשישה; קוטג', שהיה במבצע ב־5.90, נמכר ב־7.20. כשמוסיפים לכך את עליות הדלק, החשמל ושכר הדירה, ההכנסה נשארת זהה, אך ההוצאות גדלות מדי חודש.
שמונה אחוזים במדד, אבל הרבה יותר בעגלה
על פי נתוני המכון לחקר הקמעונאות, מדד המחירים לצרכן עלה בכ־8 אחוזים בשנה האחרונה. אך זהו נתון ממוצע בלבד. במציאות היומיומית, מוצרים בסיסיים התייקרו הרבה יותר.
שימורים, שהיו בעבר פתרון חסכוני, הפכו למוצר יקר. קופסת גרגירי חומוס שעלתה שישה שקלים נמכרת היום ב־11.90, קופסת תירס ב־9.90, וזיתים שחורים או ירוקים שעמדו על שמונה שקלים נמכרים כיום ב־14 ו־15 שקלים. גם שקית אורז פשוטה שעלתה 6.90 לפני שנה וחצי נמכרת כעת בתשעה עד שנים עשר שקלים.
בעולם נרשמו ירידות חדות במחירי סוכר, קמח, אורז וקקאו. אך בישראל, אף על פי שהעלויות ירדו, המחירים לצרכן נותרו ללא שינוי ולעיתים אף עלו. הסיבה לכך פשוטה. אין בישראל מנגנון שמחייב יצרנים להוריד מחירים כשהעלויות יורדות. קל להעלות כשיש עליות גלובליות, אך קשה להוריד כשהשוק מתקן את עצמו. היצרן, שהתרגל לגבות מחיר גבוה, מעדיף לשמור עליו גם כשהתשומות ירדו.
בחודשים האחרונים נצפתה תופעה מטרידה של חוסרים יזומים במדפים, בעיקר במוצרי חלב מפוקחים. כאשר מוצר נעלם מהמדף הציבור מרגיש מחסור, וברגע שהוא חוזר - הצרכן מוכן לשלם יותר. כך נוצרת אשליה של נדירות שמכשירה עליית מחיר. זוהי טקטיקה פסיכולוגית מוכרת שמנרמלת יוקר מחיה.
הפיקוח על הביצים נשחק
הביצים נחשבות למוצר מפוקח, אך הפיקוח הפך כמעט ריק מתוכן. עדכון המחירים נעשה באופן אוטומטי וללא התערבות ממשלתית אמיתית. יצרני הביצים מנמקים את ההתייקרות בעליית מחיר המספוא, אך כאשר מחירי המספוא בעולם יורדים - המחיר לצרכן נשאר זהה.
קרטון ביצים, שהיה עולה בתחילת השנה 13.50 שקלים, נמכר היום ביותר מ־14 שקלים, ובמקומות רבים לא נמצא את תבנית הפיקוח ונרכוש ביצים עם ערך מוסף ב־17 או 18 שקלים.
הצרכן הישראלי משלם כיום על ביצים מחיר גבוה משמעותית ממדינות רבות אחרות. בארצות הברית המחיר לתריסר ביצים נע בין דולר ורבע לשלושה וחצי דולרים, ובאירופה סביב שניים וחצי אירו לקילוגרם. בישראל המחיר לתריסר ביצים עומד על כארבעה עשר שקלים, שהם כארבעה דולרים ורבע. מדובר בפער של ארבעים עד שישים אחוזים לעומת ממוצע המדינות המערביות.
הסיבות לכך מגוונות: רגולציה ממשלתית מסורבלת, עלויות ייצור ולוגיסטיקה גבוהות, דרישות כשרות נוקשות ותלות ביצרנים מקומיים. לכך מצטרפים מגבלות יבוא, התפרצויות של מחלות עופות וירידה זמנית בתפוקת הלולים. בעוד שבארצות הברית ובאירופה המחירים משתנים בהתאם לשוק, בישראל הם כמעט קבועים ונשמרים על ידי המדינה. גם כאשר מחירי חומרי הגלם בעולם יורדים, ההוזלה אינה מגיעה לצרכן הישראלי.
יוקר המחיה בישראל אינו גזירת גורל אלא תוצאה של שוק פרוץ, רגולציה חלשה ואדישות ציבורית. האחריות לא מוטלת רק על הממשלה אלא גם על הצרכנים. יש להמשיך להשוות, לעקוב ולשאול שאלות. כל רכישה עיוורת מעניקה לגיטימציה למערכת שמנצלת את חוסר תשומת הלב שלנו.