טבעו של העולם, אולי של האדם, שאנו מקנאים בצעירים. "העולם שייך לצעירים" נהוג לומר - ובמידה רבה זה נכון גם היום: הצעירים בריאים יותר, יפים יותר - ומעל לכל: כל החיים לפניהם.
"סטודנט חפשי" הוא אמנם סטטוס אקדמי, אבל עם השנים נשכחה מעט משמעותו המקורית והוא הפך את כלל ציבור הסטודנטים למי שמסמלים חיי חופש: אחרי השחרור ממרות ההורים ומהצבא ולפני תחילת עול הקריירה והמשפחה.
אמנם להיות סטודנט בישראל, בהנחה שלא באת מבית שמעניק לך גב כלכלי איתן (או לפחות "משלים") משמעו ללהטט, נוסף על הלימודים, גם בין 2-3 עבודות במקביל (או להישאר לחיות בבית ההורים) היא משימה לא קלה כלל, אבל בואו - כולנו היינו פעם בני עשרים: גם אחרי יום לימודים ומשמרת בעבודה, יש לך עוד כוח להמשיך לבלות עם חברים.
לא באה כל ההקדמה הארוכה הזאת אלא כדי לומר שאני ממש לא מקנא במי שהחלו בשבוע שעבר את שנת הלימודים האקדמית הראשונה שלהם. לא רק שאיני מקנא: לו הייתי אדם מאמין הייתי מוסיף בוודאי איזו ברכת "ברוך שלא עשני סטודנט".
למה אני נפרד בנפש חפצה מחדוות הנעורים? ובכן, כי אם יש דבר אחד שלעולם אין לקנא בו הרי זו רק האי-וודאות.
בין קורונה למלחמה
קחו למשל את בני ה-21: שנות התיכון שלהם עברו בחלקן בין סגרי קורונה. אחר כך הם התגייסו - ובאמצע השירות הסדיר הוטלו למלחמה.
הקרביים שבהם (לא רק הם, אבל בעיקר) אולצו לדחות את השחרור בצבא - ובין בחירת הקורסים בסילבוס הם צריכים להוסיף גם מוכנות תמידית לצו-8 (עוד מבלי לדבר על המטען הרגשי הכרוך בכך שממשלת ישראל, שלא עושה דבר למענם, מקדמת במרץ חקיקה שתנציח השתמטות של מחנה שאת ממדיו ראינו רק בשבוע שעבר בירושלים).
האמינו או לא, אבל זה רק קצה הקרחון המבולבל שעליו הם נסחפים בזרם מהבלתי-צפוי אל עבר הלא נודע. מאז ומעולם אפיינו את בחירת מסלול הלימודים שתי מגמות שונות, לעיתים אף סותרות: בחירת מקצוע לימודים שמסליל את בוגריו לעבר קריירה במקצוע מבוקש ומנבא כושר השתכרות גבוה.
האלטרנטיבה הייתה ללכת עם הלב, גם בידיעה שהתואר עלול להיות לא יותר מתמונה על הקיר בבית ההורים: למשל במקרה של לימודי משחק, קולנוע וכיו"ב באלה מקצועות שרק מעטים מבוגריהם זוכים להכרה מקצועית ועוד פחות מכך - לרווחה כלכלית.
בין אלה - ההוא שהלך ללמוד הנדסת מחשבים כדי להשתלב בהייטק וחברו שהלך ללמוד תיאטרון בשביל הנשמה, הייתה בטן רכה רחבה מאוד של לומדים לתואר, כל תואר, שיאפשר להם לעמוד בדרישות הסף של תפקידים שונים, למשל במגזר הציבורי.
אני למשל שאפתי להיות עורך דין, אבל מאחר ששבתי ארצה מהטיול הגדול שלאחר הצבא באמצעה של שנת לימודים, נרשמתי למסגרת לא אקדמית של לימודי תקשורת. אחד המרצים שהבחין שאני מתעניין, הציע לי ללמוד במסלול חדש שייפתח (1992) במכללה למנהל, מסלול שהיה לימים לדו-חוגי: תקשורת ומנהל עסקים.
בסופו של דבר הצלחתי להפוך למי ששילב נטיית לב עם לימודים שהובילו לעבודה בתחום: עולם המשפטים לא ספג פגיעה חמורה מדי - והאם עולם התקשורת הרוויח? שפטו בעצמכם (אבל אם קראתם עד כאן, יש סיכוי שלפחות חלקכם סבור שאני, לכל הפחות, בינוני).
הפעם הבאה שבה עמדתי בשערי האקדמיה הייתה עת נרשמו ילדיי ללימודים. הבכורה (30) למדה תחום שמשיק למקצוע שבו היא מועסקת (בהצלחה, אם מותרת כאן מעט גאווה אבהית), אחיה הצעיר (26) מתחיל את לימודי השנה הרביעית והאחרונה בתחום מרתק, אבל גם כזה שכדי להצליח בו צריך להתבלט יותר מאשר במקצועות שגרתיים. ימים יגידו אם העובדה שהלך אחר נטיית ליבו תשרת גם את חשבון הבנק שלו (הלוואי, בעיקר כי האלטרנטיבה היא הכבדה על חשבון הבנק שלי...).
הצעירה בילדיי היא עדיין חיילת בשירות סדיר. עסקינן בצעירה שאפתנית שמכוונת גבוה, אבל בטרם תדע מהן האפשרויות העומדות בפניה, עליה לעמוד בהצלחה הדרושה במבחן הפסיכומטרי.
לשלושת ילדיי הבטחתי שאתמוך בהם ככל שאוכל עד לקבלת התואר הראשון (כך ששני שלישים מהמלאכה כבר כמעט מאחוריי), אחר כך - אולי אעזור פה ושם, אבל בגדול, עליהם לקיים את עצמם - בתי הגדולה ובן זוגה כבר עושים זאת בהצלחה.
לא בכדי שיתפתי אתכם בחוויה הפרטית שלי כסטודנט צעיר וכאבא לסטודנטים בעבר, הווה ועתיד. אמנם בפרפרזה על אנה קרנינה אפשר לומר שגם משפחות מאושרות-יחסית מפלסות את דרכן בסגנון הייחודי להן, אבל לפחות חלק מהסיפור האישי-משפחתי שלי מקביל ללא מעט משפחות מהמעמד הבינוני: מעודדים את הילדים ללמוד ולהצליח, אבל מותירים להם את זכות הבחירה. תומכים מספיק כדי לסייע להם, אבל לא כדי לקיים אותם כבוגרים העומדים ברשות עצמם.
רופא או עוד עו"ד?
צא ולמד מה עבר על האקדמיה מאז לטשתי אליה עיניים כצעיר. בשעתו-שעתי המקצועות המבוקשים ביותר היו עריכת דין ורפואה.
המקצוע הראשון נשחק בזרם אינפלציוני של בוגרי לימודי משפטים במכללות שהפכו אותנו קצת לאמריקה, אם כי לא במובן החיובי אלא במובן של לתבוע כל אדם שדרך במקרה על רגלנו ברחוב.
השני מצוי בתהליך של קריסה תמידית אל תוך עצמו: מסלול של שנים ארוכות וקשות - מהקבלה ללימודים ועד לסיום ההתמחות, נדרש כדי להתחיל להרוויח בו כסף טוב. תאמרו שכסף אינו הכל בחיים ואשיב לכם שזה קצת כמו לראות ב"במבי" סרט טבע.
כשאני מביט במקצוע שלי, הרי שגם הוא עבר שינויים דרמטיים: נכנסתי אליו בשיא המאבק האמוציונלי בין ידיעות אחרונות למעריב, כלומר בשעה שהפרינט היה המלך. זמן קצר לאחר מכן הושק הערוץ השני (בד בבד עם עליית הכבלים ומאוחר יותר הלוויין) והבכורה נדדה לטלוויזיה. אחר כך זהרו בזירה אתרי החדשות השונים - ומשם התקדמו לא רק היוקרה אלא גם הכסף אל הרשתות החברתיות.
אם גיבוריי בתקופת לימודיי היו בעלי טורים בפרינט, אזי היום הכוכבים הם משפיעני ומשפיעניות רשת.
עד כאן אבולוציה "הגיונית" של שוק העבודה, שהתמורה הגדולה ביותר בו ב-33 השנים (אללי, איך שהזמן טס!) שחלפו מאז עליתי בפעם הראשונה על קו 26 בדרכי למכללה למנהל (אז ברחוב שושנה פרסיץ', בשכונה שידועה היום כ"אזורי חן") היא פריחתו של ההייטק, משאת הנפש של כל מי שחולם על טסלה בחנייה ותן-ביס שמוצמד לכרטיס העובד.
סכנה לעתיד האנושות
אפילו כאן התחדדה ביתר שאת דילמת שוק העבודה העתידי: ברבות מחברות ההייטק מפוטרים עתה למאות ואלפים מי שעד לא מזמן נחשבו לבעלי מקצועות מבוקשים: ה-AI תופס את מקומם. מה תהיינה משמעויותיה של הבינה המלאכותית בשוק העבודה של 2030? אפשר רק לנחש. בעצם, תיקון: אי אפשר אפילו לנחש...
הן רק לפני כמה שנים, עם מהפכת המידע, דחקו כאן בצעירים לרכוש השכלה בתחום כיוון שהעתיד הוא במידענות... מאז הלכו כבר ראשוני המידענים כמה צעדים בדרך שבה הלכו לפניהם סוכני הנסיעות, הביטוח והמתורגמנים (רשימה חלקית בלבד).
הוסיפו לכך עוד כמה אלמנטים של חוסר יציבות גיאו-פוליטי (מהעולמי ועד למקומי), טירוף מערכות אנטי-פרוגרסיבי ואנטי-ליברלי, השחתה של השירות הציבורי (בישראל) והפיכתו מקלט לאנשים בינוניים בעלי קשרים - והנה עולה השאלה המסוכנת מכולן: לא "מה ללמוד?" אלא "למה ללמוד?".
וזו חברים כבר לא סכנה לעתיד האישי של מי שמוותר על השכלה גבוהה, אלא סכנה לעתיד של כולנו: ישראל החילונית והליברלית, מדינת ישראל - ואפילו האנושות בכלל, שחווה (בהכללה) את הגל העכור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, תקופה שגיבוריה הם אילון מאסק ודונלד טראמפ.
אם בכל זאת החלטתם לרכוש השכלה גבוהה, קטונתי מלייעץ לכם מקצועית, לכן אייעץ רגשית בלבד: האלמנט היחיד שמיקומו לא השתנה לאורך כל הסקירה הארוכה הזאת הוא הלב.
זה אולי הלקח החשוב ביותר: טרנדים תעסוקתיים משתנים במהירות לנגד עינינו, אבל מי שהולך אחרי נטיות ליבו יצא נשכר: אולי לא במובן הכלכלי גרידא, אבל במובן של להיכנס למיטה בכל מוצאי שבת מבלי לחוש במועקה שמאפיינת את חבריו הממורמרים (גם אם העשירים ממנו) בערבו של שבוע עבודה חדש.
האמינו למי שנכנס לרבע האחרון של הקריירה שלו: זה ממש, אבל ממש לא מעט!