זה עצוב וכואב, אבל אין ברירה: ארנון בר דוד חייב להתפטר

חזקת החפות היא אחד מעקרונות היסוד של המשפט הפלילי והדמוקרטי, שבא להגן על זכויות הנאשם מול כוחה של מערכת החוק והמשפט. לפיכך, נכון לרגע זה יו"ר ההסתדרות, חף מפשע, ולפי חוקת ההסתדרות, הוא יכול להמשיך לכהן בתפקידו, כל עוד לא הורשע בדין.

ולמרות זאת, ארנון בר דוד חייב להתפטר מתפקידו עכשיו. לא בגלל שהוא אשם, אלא בגלל ששמו נקשר לפרשה שמכתימה את הארגון שבראשו הוא עומד. ואני כותבת את הדברים האלה בכאב גדול.

בר דוד, שקיבל תמיכה מקיר לקיר בקרב עובדי ההסתדרות ונבחר ברוב מוחץ לשתי כהונות, היה אולי דמות פחות כריזמטית, הנהיג אותה באופן מכבד ומעורר הערכה.

הוא הדגיש תמיד את האחדות בתוך הארגון והתעלה מעל שיוך פוליטי, דת או מגדר, העדיף דיאלוג עם הממשלה על שביתות פראיות, אבל לא נרתע מלהשתמש בכוחה של ההסתדרות במקרים של פגיעה בזכויות עובדים ושלטון החוק.

השבתת המשק במחאה על הרפורמה המשפטית, היתה צעד אמיץ, גם אם חרג מהמנדט המסורתי של ההסתדרות וזכה לביקורת בית הדין לעבודה. הוא עשה זאת מתוך דאגה כנה לגורל המדינה הזאת.

בר דוד צריך להתפטר לאלתר, כי המשרה שבה הוא מחזיק, כיו"ר ארגון העובדים הגדול בישראל, היא משרת אמון, והאמון הזה נשבר. העובדה שההסתדרות תחת הנהגתו הפכה מוקד של חקירות פליליות, מעצרים וחשדות כבדים לפשעים חמורים, מחייבת אותו לקחת אחריות. ולא כפי שאמר עורך דינו מיכה פטמן אחרי דיון הארכת המעצר הראשונה שלו, שהוא יתפטר אם יוגש נגדו כתב אישום. עליו לעשות זאת כבר עכשיו, אם ההסתדרות יקרה לליבו, ואני יודעת שהיא יקרה לו מאוד.

ארגון העובדים הגדול בישראל ידע עליות ומורדות. בשנותיה הראשונות, משנות ה-20 ועד שנות ה-70, הייתה ההסתדרות הרבה מעבר לאיגוד עובדים, בנתה מוסדות כלכליים וחברתיים מרכזיים, כמו בנק הפועלים, קופת חולים כללית, וסולל בונה, והייתה שחקן מרכזי בבניין המדינה, ולכן השפעתה היתה עצומה.

אבל משנות ה-80, מעמדה נחלש, והפרטת נכסיה פגעו בכוחה הכלכלי. לזה התווסף המהפך הפוליטי של 1977, שריסק אותה. חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב־1995, שהפריד בין קופת חולים כללית להסתדרות, פגע ביכולת של ההסתדרות לגייס חברים חדשים ובמקביל, יצא לה שם של הארגון מסואב, איטי ובירוקרטי.

הקאמבק הגדול התחיל בשנות ה-2000, עם בחירתם של עופר עיני וארנון בר דוד, שהפכו אותו לרלוונטי ומיקדו את פעילותו בייצוג ומאבק לזכויות עובדים, חתמו על מאות הסכמים קיבוציים והשתמשו בזכות השביתה במשורה ובצורה מושכלת.

תחת בר דוד, כאמור, ההסתדרות הפכה לשחקן משפיע גם מעבר למנדט המקובל, והאיום בשביתה הכללית במשק הצליח לבלום את הרפורמה המשפטית בשנת 2023.

הפרשה הנוכחית שבה מעורבים בכירים בהסתדרות, המאופיינת בחשדות לשחיתות ויחסים פסולים, היא מכה משמעותית למאמצי השיקום והתדמית. היא מחזירה לקדמת הבמה את הביקורת הישנה על הארגון כגוף שסרח והתרחק מערכיו המקוריים, מערערת את הלגיטימציה הציבורית שלו ומציבה אותו בצומת גורלי, בין חזרה לדפוסים הישנים של כוח ללא אחריות, לבין הזדמנות לכינון מחדש של אמון, שקיפות והנהגה מחויבת לעובדים.

וזאת הסיבה שבר דוד צריך לפנות את הבמה מיד. מנהיג לא מחכה להכרעת בית המשפט. הוא לוקח אחריות. כמו שהוא דרש מקברניטי המדינה לקחת. בטח כשוועדים צעירים, בוחרים שלא להצטרף להסתדרות. חלקם מקימים ועדים עצמאיים, חלקם מעדיפים להישאר לא מאוגדים. זיהום תדמיתי ירחיק עוד ועוד עובדים מההסתדרות.

והוא לא רק מחליש את ההסתדרות, אלא את כל העובדים במשק. ולראיה, פעילותו הנמרצת של שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', לעשות מהלכים שפוגעים בהם, בגלל חולשתה של ההסתדרות. סמוטריץ' לא היה מעלה על דעתו להכריז על כוונתו להפריט את הרכבת לפני חודש, כי היה ברור לו שבשנייה שיוציא את המשפט הזה מהפה, הרכבת תושבת. הוא גם לא היה מעלה על דעתו לקרוא להוצאת נציגי העובדים מועדות המכרזים, כי אז המשק כולו היה מושבת.

לכן, גם אם ארנון בר דוד נקי כפיים, העובדה שההסתדרות נקשרת לשחיתות פוגעת בכולנו. היא מסיתה את דעת הקהל נגד שביתות, נגד עובדים, נגד מאבק על תנאים. אם ההסתדרות מזוהה עם שחיתות, היא לא יכולה לדרוש צדק. התפטרותו שמיידית של יו"ר ההסתדרות, היא פעולה הכרחית לשיקום אמון הציבור והמשך פעילותה.