פתיחת שנת הלימודים האקדמית לפני כשבועיים, אשר הזרימה אלפי סטודנטים חדשים לפקולטות למקצועות הבריאות, מייצרת אשליה אופטית עבור קובעי המדיניות. בעוד שהביקוש ללימודי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וקלינאות תקשורת נותר יציב, היכולת של המערכת הציבורית לשמר את הבוגרים הללו לאורך זמן נמצאת בנסיגה מתמדת. הדיון הציבורי נוטה להתמקד באופן מסורתי בשאלות של תקציב ושכר, אך ניתוח מעמיק של שוק העבודה חושף בעיה שורשית אחרת: פער עמוק בין המבנה הארגוני הנוקשה של בתי החולים הציבוריים לבין ה-DNA המקצועי של דור ה-Z, המהווה כיום את עתודת כוח האדם העיקרית.
הטעות האסטרטגית של המערכת היא הניסיון להחיל מודלים של המאה הקודמת על כוח העבודה החדש. על פי סקר דלויט (Deloitte) העולמי האחרון לבחינת מגמות בקרב בני דור ה-Z, כ-44% מהעובדים בדור זה דיווחו כי עזבו את מקום עבודתם הקודם עקב שחיקה ולחץ נפשי. נתון דרמטי נוסף מהסקר מלמד כי פחות מ-50% מהם מתכננים להישאר במקום עבודתם הנוכחי למשך יותר משנתיים.
נתונים אלו עומדים בסתירה חריפה למודל יחסי העבודה במגזר הציבורי בישראל, המקדש קביעות ומסלולי קידום איטיים המבוססים על ותק ולא על ביצועים. כאשר בוגר טרי נתקל במערכת שבה אופק ההתפתחות נמדד בעשורים, המוטיבציה נשחקת במהירות, והסטטיסטיקה של דלויט הופכת למציאות בשטח.
דור ה-Z דורש ידע קליני מגוון
המענה למשבר זה מחייב את הארגונים לאמץ תפיסת עולם חדשנית. הבוגרים החדשים כבר לא מסתפקים במודל המסורתי התוחם את המטפל למחלקה צרה אחת, אלא דורשים גיוון קליני רחב.
הם לא רוצים להתמקד רק באורתופדיה, או בשבץ, או רק במצבי לב. הם לא רוצים לטפל רק במקרים סיעודיים מורכבים, רק במבוגרים או רק בילדים - הבוגרים של היום רוצים להחשף לכולם - להבין ולהכיר קשת רחבה של אוכלוסיות ופתולוגיות, משיקום נוירולוגי ועד עבודה עם מצבי דחק נפשיים, ולא להתקבע בנישה בודדת. הם מבינים גם שעבור מטופלים, השיקום הפיזי אינו מספיק ועל מנת להשתקם באופן מלא, למשל ממגבלה פיזית, אנשים זקוקים לסיוע נפשי ורגשי, שיעניק להם מוטיבציה להשקיע, להתאמן ולשפר את מצבם.
ארגונים שמשכילים לאפשר רוטציה ומפגש עם אוכלוסיות מגוונות, מונעים את השחיקה הטבועה ברוטינה, ומייצרים מטפלים ורסטיליים וחדים יותר. העבודה בצוותים רב-מקצועיים, למשל של פיזיותרפיסט ומרפא בעיסוק יחד עם פסיכותרפיסט אשר בונים יחד פרוטוקול טיפולי משותף, הופכת לגורם מכריע ביצירת תחושת המשמעות המקצועית.
הרבה מעבר ל"שם הטוב" - האופק התעסוקתי לטאלנט החדש
היכולת לשמר את הטאלנטים הצעירים תלויה גם בהצעת אופק התפתחותי כפול, המשלב בין הציר המקצועי לציר האישי. הצעירים של היום מחפשים מקום עבודה שרואה אותם כבני אדם שלמים ולא רק כ"משאב". אמנם קיימת תנועה טבעית של בוגרי מקצועות הסיעוד להתמחות בבתי החולים הציבוריים, בשל המוניטין המקצועי שצברו, אולם אם בתי חולים אלה ימשיכו להסתמך רק על מוניטין, הם ישארו הרחק מאחור.
משום כך, מסלולי הקידום האטרקטיביים ביותר הם אלו המציבים בחזית הכשרות טכנולוגיות מתקדמות, כגון עבודה עם מערכות VR ורובוטיקה שיקומית, אך בד בבד משקיעים בסדנאות לפיתוח חוסן אישי ומיומנויות רכות. כאשר המטפל מרגיש שהארגון משקיע בצמיחה שלו ב-360 מעלות, נוצרת מחוברות ארגונית (Engagement) עמוקה הרבה יותר מאשר זו המבוססת על תלוש השכר בלבד.
התחביב נכנס למחלקה
מעבר לטכנולוגיה ולמקצועיות, קיים גורם נוסף - האותנטיות. דור ה-Z מאתגר את ההפרדה הישנה בין ה"אני המקצועי" ל"אני האישי", ומחפש מרחב להביא לידי ביטוי את הייחודיות שלו במסגרת הטיפול. המודלים הטיפוליים החדשניים ביותר מעודדים את המטפלים לשלב עולמות תוכן ותחביבים אישיים כחלק אינטגרלי מתוכנית הטיפול, למשל פיזיותרפיסט המשלב אלמנטים מעולם הריקוד בשיקום המוטורי, או מרפאה בעיסוק המשתמשת באפייה ככלי טיפולי. החיבור הזה מייצר "רפואה מותאמת אישית" עבור המטופל, וסביבת עבודה מעניינת במיוחד עבור המטפל.
המבחן האמיתי של מקבלי ההחלטות
המשבר במקצועות השיקום אינו גזירת גורל אלא קריאת השכמה. הנתונים מוכיחים כי כאשר מציעים לדור ה-Z מעטפת הוליסטית המכבדת את הצורך שלהם בגיוון, בקדמה טכנולוגית ובביטוי עצמי אותנטי, ניתן לא רק לגייס אותם, אלא להפוך אותם למנהיגים הבאים של עולם הטיפול. הכדור נמצא כעת במגרש של מקבלי ההחלטות: האם להמשיך בקיבעון, או לאמץ את המודלים הגמישים והאנושיים שכבר מוכיחים את עצמם בשטח.
חנית דורניק היא מנהלת משאבי אנוש בבית החולים השיקומי אינטגרטיבי מדיקל קר.