בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק כי גיס לשעבר ישלם לגיסו סכום של כ-3 מיליון שקלים, בגין הלוואה שלא נפרעה.
התובע, הגיש תביעה נגד גיסו לשעבר, ונגד שני בניו של הגיס. סכום התביעה המקורי עמד על כ-3.3 מיליון שקל בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, שכר טרחת עורך דין ואגרות משפט.
לטענת התובע, הוא העניק לנתבע, שהוא גיסה לשעבר של גרושתו, הלוואות במזומן ובאמצעים נוספים, החל משנת 2012, כדי לסייע לו ברכישת נדל"ן ובשיפוץ חנותו. התובע טען כי הנתבע לא פרע את חובותיו, אשר הצטברו לסכום קרן של לפחות 2.9 מיליון שקל.
לחיזוק טענותיו, הציג צ'ק על סך 2.6 מיליון שקלים, הסכם הלוואה, ותמלילי שיחות רבים שבהם הודה הגיס לשעבר בחוב והבטיח להשיבו באמצעות מכירת נכסים. התביעה כללה גם את בניו של הגיס החייב בטענה כי הם חתמו כערבים לשטרות החוב.
מנגד, טענו הנתבעים כי התביעה חסרת בסיס ונובעת מקנאה מצד התובע, וכי התובע הוא מהמר כפייתי שלא שילם על טופסי "ווינר" רבים ששלח מחנותו של הנתבע, והסכום קוזז מהחוב. הנתבע טען שהמסמכים וההמחאות ניתנו רק כדי לרצות את התובע ואחותו ו"לקבל שקט במשפחה".
עוד נטען כי הנתבע פרע חלק ניכר מהחוב באמצעות תשלומים חודשיים במזומן ובאמצעות קיזוז כרטיסי ההימורים של התובע. הבנים הוסיפו וטענו כי חתמו על המסמכים רק כדי להעיד על ידיעתם בדבר קיומו של חוב כללי, למקרה שאביהם יילך לעולמו, וכי לא התכוונו לשמש ערבים אישיים להלוואה, ולפיכך יש לדחות את התביעה נגדם.
השופט נפתלי שילה, קיבל את מרבית התביעה וקבע כי התובע הצליח להוכיח בדבר חובו של הנתבע בסך 2.6 מיליון שקלים. בנימוקיו, קבע השופט כי גרסתו של הנתבע, לפיה הודאותיו החוזרות ונשנות בחוב בסך 2.5-2.6 מיליון שקלים ניתנו רק לשם "שלום בית" או "שלום המשפחה", אינה סבירה ובלתי הגיונית.
זאת, משום שהנתבע הוא איש עסקים מנוסה שרכש נכסים רבים, ולכן לא סביר שהיה חותם על צ'ק בסכום כה גבוה ללא חוב אמיתי. עוד נקבע כי הודאותיו של הנתבע עצמו בחוב באמצעות הצ'ק והשיחות המוקלטות, מחזקות את גרסת התובע באופן משמעותי.
בית המשפט קבע כי אחד מבניו של הגיס שנתבע חתם על השטר כערב אישי, ולכן הוא נושא באחריות לחוב יחד ולחוד עם אביו. לעומת זאת, נדחתה התביעה נגד בנו השני של גיס הנתבע ביחס להמחאה זו, לאחר שנקבע כי ערבותו הייתה לשטרות קודמים בלבד.
בית המשפט חייב את הנתבע ואת אחד מבניו לשלם לתובע את קרן החוב בסך 2.6 מיליון שקל, ובנוסף את אגרת בית המשפט בסך 85,470 שקלים ואת שכר טרחת עורך הדין בסך 260 אלף שקל.
עו"ד שי שמש ממשרד כהן-שמש שעוסק בחדלות פירעון וליטיגציה מסחרית, מסביר כי "כמי שעוסק בליטיגציה מסחרית ובהליכי חדלות פירעון, פסק הדין ממחיש תופעה מוכרת: כאשר יחסים משפחתיים מיטשטשים את גבולות ההתנהלות העסקית, הסיכון לחילוקי דעות ולעימות משפטי גדל משמעותית. בית המשפט עמד על דפוס מתמשך של התחייבויות, התחמקויות ודחיות, וקבע כי אין זה סביר שאדם מנוסה יחתום על המחאות בהיקף של מיליונים אם אין מאחוריהן חוב אמיתי".
לדבריו, "המשקל שניתן להודאות החוזרות בחוב - בכתב, בצ'קים, בהסכמים ובשיחות המוקלטות - ממחיש עד כמה ראיות עקביות ורציפות יכולות להכריע מחלוקת, גם כשמועלית טענה כללית של 'ריצוי משפחתי'. בפועל, בית המשפט בחן את ההתנהלות המלאה לאורך זמן וקבע כי מדובר בחוב ממשי, לא במחווה חברתית".
שמש מוסיף כי "המקרה מדגיש גם את חשיבות הבנת המשמעות המשפטית של חתימה על גב שטר, במיוחד כאשר בני משפחה מעורבים. חתימה הנחזית ל'מחווה' עלולה להתפרש כערבות מחייבת לכל דבר, כפי שנקבע כאן לגבי אחד מבני המשפחה. בעיניי, פסק הדין מהווה תזכורת ברורה לכך שמערכות יחסים אישיות אינן תחליף לתיעוד מסודר, וכי כל מי שמעביר כספים, בפרט בהיקפים גדולים, צריך להבטיח שהעסקה מתועדת באופן ברור, מפורט וחד משמעי".