קולות פיצוצים נשמעים, יריות בבירור. אנשים מתחילים לרוץ לכל עבר - והאינסטינקט הישראלי שלי גורם לי לחפש, בשבריר של שנייה, את דרך המילוט הקצרה ביותר.
שניות של חרדה מתחלפות במבוכה גדולה: רעשי הירי והפיצוצים הם של זיקוקים מעל לנמל - ושעטת ההמון שנראתה לי כבריחה, אינה אלא ניסיון לתפוס עמדת תצפית טובה יותר למופע שמתרחש עתה מעל לראשי, בשמי ליסבון.
יש רגעים שבהם אתה אוחז במציאות הישראלית בשתי הידיים, מבין את השיבוש החמור שחל במערכת ההפעלה שלנו, הישראלים - ואפילו איננו מוגדרים רשמית כפוסט טראומתיים. כן, אין כמו כמה ימים בחו"ל כדי להשקיף, בעין פחות מעורבת על המציאות הישראלית. נניח שהייתי עכשיו משקיע זר: האם הייתי שם את כספי על המנייה שנקראת "ישראל"?
משק מופלא
התשובה תהיה, כרגיל: תלוי מאיזו זווית בוחנים את הדברים. מצד אחד, המשק הישראלי הוכיח איתנות בלתי רגילה, מופלאה ממש. מערכת הביטחון קרסה (אם כי התעשתה כמעט מיד), על יתר משרדי הממשלה נדמה שאין צורך להכביר מילים. אולי פשוט נסכם ונאמר שהם מאוישים ברובם בשרים בינוניים, שלא יודעים איך לנהל אפילו בשגרה, קל וחומר בעת חירום. והנה, דווקא המשק הפגין עוצמה מדהימה.
הכיצד? אולי מפני שמדובר במערכת היחידה בישראל שטרם הושחתה על ידי מינויים פוליטיים. אנשים שלא העם בחר על פי נטיות ליבו, אלא שמנהליה נמדדים תדיר רק על פי ביצועיהם ולא נשפטים לפי מה שהם מייצגים.
אז סימנו נקודת זכות גדולה למשק הישראלי - והנה נקודת זכות נוספת: יש פה עדיין פוטנציאל נהדר. בוגרי תיכון, בעיקר בתחום המחשבים, מקבלים את ההזדמנות להתנסות במערכות הביטחוניות שמאותגרות תדיר מבחינת משימותיהן, הגנתיות והתקפיות כאחת. לא בכדי יוצאים מכאן כל כך הרבה סטארט-אפים בתחומי הסייבר.
יש עוד סימנים חיוביים, אבל בואו נמנה כמה שקצת ימחקו לנו את החיוך: האיום הביטחוני על ישראל הוכח כאפקטיבי. נכון שבשנתיים האחרונות יכלה ישראל לכל אויביה, אבל המחיר היה אדיר - והפעמים שבהם המערכה הייתה עלולה להיות דרמטית הרבה יותר, היו רבות. די אם נחשוב מה היה קורה לו כוח רדואן של חיזבאללה היה עושה מעשה חמאס, שלא לדבר על המשך הפגיעה האיראנית (המדויקת והכואבת, למרות ההישגים ההתקפיים המרשימים) בעורף הישראלי.
מה עוד עלול לגרום למשקיע זהיר להתלבט? כמה תהליכים פנימיים שמאיימים על עתידנו. למשל, ייצור של אוכלוסיות טפיליות בעל כורחן. מנהיגי הציבור החרדי, אנשים שעסקנותם-אומנותם, מסלילים מאות אלפים לחיי עוני. למרבה הצער, מי שישלם את מחיר החזקתם של אותם אומללים עם הראש מעל לקו הרעב, יהיו אנחנו. כלומר, אנחנו כבר עושים זאת, אבל כשחושבים על מה שצפוי לילדינו, מבינים שמדובר בבכייה לדורות.
הון אנושי בירידה
גם כשמפנים את המבט לעבר מחלקת משאבי האנוש שלנו, מתגלה נתון מדאיג - אולי אפילו המדאיג ביותר: צעירים טובים ומשכילים עוזבים את החברה שנקראת "ישראל", אף שהיא עדיין מצליחה מאוד.
למה הם נוטשים? ובכן, הם מעריכים שהכיוון הוא שלילי. ששמרנות דתית מאכלת כאן כל חלקה שפעם הייתה ליברלית, ושהזרמים המסוכנים ביותר בחברה הישראלית זורמים לעמדות כוח דרך הסדקים שנפערו החומה הדמוקרטית.
נשמע אפוקליפטי? אולי, אבל בין אם הם צודקים או לאו, זה בדיוק מה שחשים רופאים, מהנדסים ואינטלקטואלים שעוזבים את ישראל דווקא בעידן של אנטישמיות גוברת ברחבי העולם.
התופעה האחרונה היא המדאיגה ביותר עבור המשקיעים, שכן אנחנו בעידן שבו ההון האנושי הוא הנכס היקר ביותר לחברות מצליחות (לא רק חברות מסחריות).
למזלה של המניה הישראלית, לרובנו אין ברירה אלא להשקיע בה גם כשהיא שוקעת: המסים שאנו משלמים, החיסכון הפנסיוני שלנו ואפילו הרכוש שלנו (רובנו מושקעים כבדים בנדל"ן, גם אם הוא כולל רק דירת מגורים יחידה, זו שבה אנו גרים). מושקעים בעל כורחנו.
זה לא אומר שלא היינו משקיעים מתוך ציונות (למשל), מעין השקעה שאמורה להניב לא רק ערך חומרי אלא גם חברתי-אידיאולוגי, אבל בואו ונודה באמת: לפעמים הערך המוסף האידיאולוגי הוא כזה שבו אנחנו משכנעים את עצמנו, מאחר שאנו כבר ממילא מושקעים פה עד צוואר.
זה אולי המזל הגדול ביותר של המניה שנקראת "ישראל": גרעין המשקיעים בה מבפנים עודנו גדול וטוב. הבעיה שבאלה, כלומר בנו, אין די. אנו זקוקים להון זר שיזרום פנימה. כרגע הוא זורם בעיקר בשני אפיקים: הייטק בדגש סייבר, שהוכח כחסין למרות זליגה מתגברת ומדאיגה של הון אנושי - וייצור-יצוא ביטחוני, שחווה את השנים הטובות בהיסטוריה שלו. לשני אלה צריך להוסיף גם שוק אנרגיה אדיר, בעיקר בזכות מאגרי גז טבעי.
מה יגבר לאורך זמן - הסיכויים או (חלילה) הסיכונים? אודה שאיני מתיימר לדעת. אבל בהשקיפי על הנהרה השפוכה על פני הצופים בזיקוקים המתפוצצים בשמי ליסבון, בעוד אני מבקש מקלט לגופי ולנפשי, אודה שהמראה לא עושה שירות טוב למניה שנקראת "ישראל" אפילו בעיני משקיע בעל כורחו, כמוני.