טרנד השכרת בתי קרקע במושבים למסיבות לילה או לסופי שבוע, תוך גריפת אלפי שקלים לאירוע, הגיע לפתחו של בית משפט השלום בירושלים שקבע כי מדובר בשימוש חורג אך מצא פתרון יצירתי.
המחלוקת נסבה סביב בית פרטי במושב שורש ליד ירושלים שהושכר לעיתים קרובות לנופשים, כאשר שכנים בבית סמוך טענו כי השימוש התכוף יוצר אצלם מטרד מתמשך ופוגע באיכות חייהם. הפסיקה קובעת תקדים הנוגע לגבולות השימוש בנכסים פרטיים באזורי מגורים שקטים.
התובעים, המתגוררים בבית צמוד קרקע במושב, טענו כי השימוש בבית הפרטי, המושכר לפרקי זמן קצרים כווילה לאירוח, גורם להם לרעש בלתי פוסק ופוגע קשות בפרטיותם. לטענתם, רעש של שיחות, צעקות ומשחקי ילדים, במיוחד בחצר הבית ובג'קוזי, נשמע היטב בביתם כמעט בכל סוף שבוע. הם דרשו צו מניעה שיאסור על השכרה לטווח קצר, ופיצוי כספי על עוגמת הנפש שנגרמה להם במשך תקופת ההשכרה.
מנגד, בעלת הבית טענה כי היא משכירה את הנכס מעת לעת לטובת השלמת פרנסה, ולפרקי זמן קצרים הנעים משעות בודדות ועד יומיים. היא הדגישה כי השימוש עדיין נחשב למגורים, וכי היא ובני משפחתה שוהים ביחידה נפרדת בבית כדי לפקח על האורחים ולמנוע מטרדי רעש. בעלת הבית הפרטי אישרה כי תדירות ההשכרה גבוהה למדי, ומגיעה לכשני-שלישים מהזמן בעונות השיא.
בית המשפט קיבל את טענת התובעים וקבע כי השימוש שנעשה בבית, המשלב מגורים עם השכרה תכופה לנופש, חורג מהייעוד התכנוני המותר, המייעד את האזור למגורים בלבד. הנימוק המרכזי לפסיקה היה שהשכרת הבית לציבור הרחב באופן ארעי, במשך כשליש או יותר מהזמן, הופכת את השימוש לשימוש שאינו למגורים. בית המשפט קבע כי הרעש מקולות הדיבור והמשחקים בחצר, הנשמעים היטב בבית התובעים, נחשב לאי נוחות המצדיקה מתן פיצוי אך אין מדובר ב"הפרעה של ממש".
בסופו של דבר, בית המשפט הוציא צו מניעה שמגביל את בעלת בית הקרקע להשכיר את ביתה לנופש - לתקופה קצרה משבועיים - לא יותר מפעם אחת בכל חודש. בנוסף, חויבה בעלת הבית לשלם לשכנים פיצוי בסך 32,000 שקל בגין אי-הנוחות שנגרמה להם במשך כשנתיים, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 שקל.
ההגבלה בתדירות ההשכרה נועדה להחזיר את השימוש בנכס לייעוד המקורי שלו למגורים, ולהפסיק את השימוש החורג.
עורכת דין כרמית שלום שמשרדה עוסק בהסדרת שימושים חורגים בנחלות, קרקעות חקלאיות וליווי מול רמ"י, מסבירה כי פסק הדין בעניין השכרות קצרות־מועד במושב שורש אינו רק פתרון לסכסוך שכנים - הוא תמרור חמור עבור בעלי נכסים במרחב הכפרי המתעלמים מן חוקי התכנון ומעמיסים על הקהילה רעש, עומס ופגיעה בפרטיות.
לדבריה, "פסק הדין אינו רק הכרעה נקודתית בין שכנים - הוא נורת אזהרה למגמה רחבה ההולכת ומתפשטת במושבים ברחבי הארץ: הפיכת נכסי מגורים לעסקי אירוח ללא היתר, כאילו מדובר בזכות טבעית ולא בשימוש החורג במובהק מהיעוד התכנוני".
"הניסיון להציג שימוש תיירותי תכוף כ'מגורים' הוא ניסיון לעקוף את החוק דרך הדלת האחורית. ייעוד מגורים הוא לא ביטוי תיאורטי שבעלי נכסים רשאים לעצב מחדש בהתאם לאינטרס הכלכלי המיידי שלהם. הוא מנגנון הגנה על איכות החיים של מי שהשקיעו כספית וחברתית במגורים במרחב הכפרי - ועל זכויותיהם לשקט, לפרטיות ולתחושת קהילה. כאשר נכס מושכר לנופשים שני שליש מהזמן, אין מדובר בסטייה קלה אלא בשינוי מהותי של אופי השימוש ובפגיעה ישירה בשכנים.
"חשוב להבין: מגורים במושב אינם תקן אסתטי אלא אורח חיים. בעוד בעלי הנכס גרפו הכנסות נאות, השכנים נאלצו לשלם מחיר - רעש מתמשך, חדירה לפרטיות וחוסר היכולת ליהנות מביתם. זה איננו 'קונפליקט שכנים' אלא פגיעה בציביליזציה תכנונית".
שלום אומרת כי "האיזון שקבע בית המשפט - לאסור שימוש תיירותי שיטתי, אך לאפשר השכרה נקודתית ולחייב בפיצוי - אינו פשרה רפה, אלא החזרת הזהות התכנונית של הנכס למסלולה. המסר ברור: זכות הקניין אינה חזקה מן זכות השכנים לאיכות חיים, ואינה גוברת על חוקי התכנון שנועדו להבטיח קיום מרקם קהילתי תקין.
"לבעלי נכסים ולמושבים שמתכוונים להשכיר נכס לתקופות קצרות אני מציעה לבדוק מראש את ייעוד הקרקע ואת ההיתרים הנדרשים. הכנסה מהשכרות מזדמנות יכולה להיות אפשרית - אך תדירות גבוהה הופכת את הבית לעסק ומעמידה את הבעלים בפני חשיפה משפטית ופיצויים. בנוסף מושבים ואגודות צריכים לקבוע מדיניות ברורה בנוגע להשכרות קצרות מועד, כדי למנוע מחלוקות משפטיות".