שיח עצבני בקבוצת הוואטסאפ של 15 דיירי בנין בחיפה, הוליד תביעת דיבה שהגיש השכן נגד השכנה שכינתה אותו חולה נפש עם תעודות הזקוק לאישפוז. השיחה התנהל יום שישי חורפי בחודש פברואר השנה.
וכך זה הלך:
השכן: "את יכולה להבין ולכבד ולא כל הזמן להתלונן. תודה רבה ושבת שלום".
השכנה: "כל שישי חולי נפש, אתם עונש".
השכן: "קודם כל זה לא כל שישי, למה את סתם אומרת את זה אז? עד שפעם בה מגיעים הנכדים זה לא סוף העולם, את כל הזמן מתלוננת אז" [סמליל של חמסה].
השכנה: "אתה חושב שחמסה יעזור לחולי נפש כמוך עם תעודות? רק אשפוז בטירה יעזור לך. כל שישי חולי נפש, אתם עונש של משפחה. שבת אין לכם".
השכן: "אז אנחנו חולי נפש ומהיום כל היום יהיה רעש ובלאגן".
בית משפט השלום בחיפה דחה את תביעת הדיבה שהגיש השכן נגד שכנתו. השכן, שגר מעל השכנה, שלח לה מכתב התראה שדרש ממנה התנצלות ותשלום פיצויים בסך 25,000 שקלים. לאחר שלא נענתה למכתב תבע ממנה פיצויים בסך 35,000 שקלים לפי חוק איסור לשון הרע.
לטענת השכן, פרסום זה, שייחס לו מחלת נפש, פגע בתדמיתו בעיני הדיירים, גרם לו מבוכה ועוגמת נפש קשה ולכן מדובר בעוולת לשון הרע בשל הסטיגמה החברתית הכרוכה בתואר זה.
מנגד, השכנה טענה בכתב הגנתה כי האמירות היו קללות שנכתבו ב"עידנא דריתחא" ומשכך אינן נחשבות ללשון הרע. השכנה הסבירה שיצאה כמעט מדעתה נוכח רעשים בלתי סבירים שבקעו מדירת השכן, וציינה כי הדיירים המכירים את השכן יודעים שאינו חולה נפש.
בפסק הדין שניתן בשבוע שעבר דחתה השופטת סיגלית מצא את התביעה תוך שהיא קובעת כי כינוי גנאי זה, אף שהוא פסול, בלתי מכבד ובלתי ראוי, אינו עולה לכדי לשון הרע בהתאם לחוק. בנימוקיה, קבעה השופטת כי הפרסום הוא "נקודתי, המבטא את כעסה של השכנה בגין רעש שבקע, לטענתה, מדירת השכן".
עוד נקבע כי מדובר בכינוי גנאי מתוך כעס ("עידנא דריתחא") ולא באבחנה קלינית של השכן או משפחתו. בית המשפט ציטט פסיקה קודמת לפיה ביטוי "חולה נפש", אף שלובש כסות עובדתית, נתפס פעמים רבות כגידוף המבטא דעה שלילית, ולא כאבחנה קלינית. דברים שנאמרו מתוך כעס לא יפורשו על ידי האדם הסביר כתיאור עובדתי, והם עולים כדי "ביטוי עממי של ייחוס מחלה פסיכיאטרית" ולא קביעת עובדה. משכך, נקבע כי הדברים הם בגדר "דברי הבל ברמה ירודה, שכל בר דעת מבין כי אין לייחס להן כל משקל.
בסופו של דבר, נדחתה התביעה, והשכן חויב בתשלום שכר טרחת עורך דין לנתבעת בסך 4,000 שקלים.
עו"ד שמואל לבן שמשרדו עוסק בתביעות דיבה ולשון הרע מסביר "שפסק דינה של כבוד השופטת משקף מגמה מוכרת בדיני לשון הרע: הימנעות מהרחבת העוולה למצבים של התכתבות מתוחה, המלווה בביטויים קשים שנאמרו בעידנא דריתחא.
"המסר הערכי ברור: ביהמ"ש לא נועד לשמש זירת התחשבנות על כל אמירה פזיזה שנכתבת בקבוצת ווטסאפ. יש בכך היגיון נורמטיבי חשוב, המבקש לאזן בין הגנה על השם הטוב לבין מניעת הצפת בתי-המשפט בתביעות שמקורן בזוטי דברים.
"לצד זאת, האבחנה בין גידוף לבין פרסום מבזה איננה גורפת. פסיקה עדכנית מלמדת כי גם כאשר הביטוי נוקט לשון עממית ולא קלינית, הרי שכאשר נוסחו, הקשרו ומטרתו הם השפלה, אין הצדקה להתיר את פרסומו. השאלה איננה האם הכינוי נאמר בכעס, אלא כיצד ייתפס בעיני שומעיו והאם יש בו משום ביזוי".
לדברי לבן, "קבוצת הווטסאפ של דיירי בניין איננה מקום ניטרלי, אלא קהילה סגורה שבה מילה פוגענית עשויה להשפיע על מעמדו החברתי של אדם. כך למשל, בפסק-דין ברניבוים נ' לירום (סעש (ת"א) 25756-07-20), קבע ביה"ד לעבודה כי מילים כגון 'פסיכופטי' ו-'הזוי', שנכתבו בקבוצת ווטסאפ, הינן מבזות, מהוות לשון הרע ופיצוי בגינן.
"בהקשר זה חשוב להבחין בין הגנות החוק: 'אמת דיברתי' שחלה כאשר מיוחסת עובדה הניתנת להוכחה; לעומתה, "הבעת הדעה" נועדה להגן על ביקורת, אך אינה מהווה חסינות כאשר משתמשים בה כמסווה לקביעת עובדה משפילה. ייחוס מחלת נפש אינו "דעה" אלא קביעה המתיימרת לשקף מציאות, גם אם נעשית בלשון גסה.
"מכאן שהאיזון הראוי בין 'הזכות לשם טוב'" ל-'חופש הביטוי' אינו בהכללה אוטומטית לפיה גידופים אינם לשון הרע, אלא בבחינה מדויקת של הקשר, מטרה ומשמעות, כמתחייב לצורך ההגנה על כבוד האדם".