מאחורי עסקת הגז: שוב הוכח שאת השירות הטוב ביותר לנתניהו עושים מתנגדיו

הכותרות בישרו: "מיד, ראש הממשלה בהודעה מיוחדת" - ואזרחי ישראל מיהרו להתכנס לחידון: על מה עומד נתניהו לדבר?

מתקפה מחודשת באיראן? סיבוב נוסף נגד חיזבאללה? אולי פרישה דרמטית מההסכם מול חמאס? לא ולא: בהודעה מוקלטת ניצב ראש הממשלה לצד שר האנרגיה שלו, בישר על "העסקה הגדולה בתולדות ישראל", הבטיח שכמחצית מהיקפה ייכנס לקופת המדינה והוסיף ש"יש עוד הפתעות בדרך".

לפיכך קמתי בבוקר, לבשתי את בגדיי הטובים, נטלתי את הטלפון בידי וביד רועדת הפעלתי את האפליקציה של הבנק. מה אומר לכם חבריי? אפילו שקל לא נכנס לחשבון הבנק שלי, הקטן שבאזרחי ישראל.

הפסקה האחרונה היא הפרזה כמובן, אבל ייעודה הוא להעלות את השאלה: מה לנו, אזרחי ישראל, ולעסקה שראש ממשלתנו מכנה "הגדולה בתולדות המדינה"? אבל אולי שאלה מקדימה: מה גרם לראש הממשלה לצאת בהודעה שברגע הראשון נראית קצת תמוהה, מחוץ לסדר הנושאים עליהם יש לפרסם הודעה מיוחדת.

קשה לדעת מהיכן להתחיל, אז אולי נתחיל מהפורמט. מדהים עד כמה אמצעי התקשורת בישראל, למעט ערוץ 14, הם פראיירים. כבר שנים שנתניהו מתעלם מהם, לא מגיע לאולפנים, נמנע מלענות של שאלות עיתונאים ומאדיר את כוחו של ערוץ הבית שלו (הרבה מעבר למשקלו הסגולי) במתן זכות ראשונים, לפעמים אף בבלעדיות.

והנה, רק מבשר נתניהו על "הודעה מיוחדת" מטעמו - וכבר עוברים כולם ל"הקשב". נכון שלפחות הפעם החיתוך מההצהרה המוקלטת היה מהיר, אחרי שבערוצים השונים הבינו שהם שותפים לתעמולת בחירות גרידא. ועדיין - עצם החזקת עין פתוחה ואוזן כרויה באמצעות הכיתוב שריצד על המסך דקות ארוכות לפני ההצהרה, היא שירות גדול לאיש שלא סופר אותם.

עוד מילה אחת על יחסי ממשל ותקשורת: לפעמים מדהים לראות איך דווקא מומחה לתקשורת כנתניהו מפספס את סדר העדיפויות התקשורתי בישראל.

קו ישיר מתוח בין הריצה לתקשורת בפרשת "הקלטת הלוהטת" (שלא הייתה), הפעם הראשונה והיחידה שבה פוליטיקאי בכיר התנדב להסגיר מידע אינטימי כמו בגידה באשתו לידי התקשורת - לבין ההודעה "הדרמטית" אמש.

נתניהו שבוי בסדר יום אמריקני: בארצות הברית זקוקים לטקס הזה של "אשמתי, בגדתי", בעוד שבישראל מעולם לא העלה ולא הוריד בעיני הציבור מה אתה עושה בד' אמותיך. הוא הדין גם בנוגע לידיעות כלכליות. יכולה להיות להם משמעות אדירה, אבל הן מסובכות להסבר, קשות להבנה - ובסופו של דבר הציבור מושך בכתפיו וממשיך להתעניין בהסתבכות הנוספת של הזמר המפורסם.

נניח לרגע שעסקת הגז עם מצרים היא בעייתית, אולי אף לא נכונה או טובה לישראל. מה היה הנזק לנתניהו יותר מאשר, נניח, שתיים-שלוש כתבות נזעמות בדה-מרקר? מבחינת רוב הציבור הישראלי, רחוק מן העין הוא רחוק מן הלב. אחת היא לרובנו אם צינור הגז מקידוח לווייתן יוביל את הגז מבטן האדמה לאירופה, ישראל או מצרים.

גם כאשר נכנסים לפרטים, עד כמה שאלה כבר ידועים, לא ברור מה כוללת העסקה והאם היא טובה או טובה פחות לאזרחי ישראל. "חתמתי על העסקה רק אחרי שהבטחתי את כל האינטרסים הכלכליים והאחרים של ישראל", כך אומר נתניהו. אינטרסים כלכליים, ניחא. אינטרסים אחרים? מה הם למשל? האם הצליח להסדיר מול המצרים פיקוח אמיתי על מעבר רפיח למשל, זה שראש הממשלה עצמו הציג אותו כקריטי להבטחת פירוק חמאס מנשק?

"לא אפרט את כולם" ענה נתניהו לעצמו, למרות שאיש לא שאל. כלומר - מה יקבלו המצרים אנחנו יודעים. מה הם יתנו בתמורה שלא בכסף? זה קצת מעורפל.

נתניהו הבטיח בהצהרתו שמיליארדים רבים יזרמו לקופת מדינת ישראל, שזקוקה להם במקומות כמו חינוך, בריאות, רווחה, ביטחון ועוד.

מה שהוא לא סיפר הוא שמיליארדים כאלה כבר זורמים, אבל מופנים, למרבה הצער, לחלוקה על פי מפתחות קואליציוניים, לעידוד השתמטות (מה באמת קורה עם הצהרה לציבור בעניין החקיקה שנועדה לפטור חרדים מגיוס? נגנזה לנצח?), מתבזבזים על מינויים פוליטיים בחברות הממשלתיות ועוד.

כלומר, הפניית התמלוגים לטובת אזרחי ישראל או לטובת אויבים מבית (למשל כאלה שקוראים לחיילי צה"ל "נאצים" ומצהירים כי ימותו ולא יתגייסו) היא עניין להחלטות ממשלה, שבעידן נתניהו היו להחלטותיו שלו. רוצה לומר - גם אם מיליארדים ייכנסו לחשבון המשותף של כולנו, נגלה בסוף שיש בו רק מורשה חתימה אחד, נתניהו.

אם אתם סומכים עליו שייחלק את הבונוס הנאה הזה באופן הוגן ולפי צרכינו, אשרכם. אם אתם חושדים שימשיך לבזבז אותו רק באפיקים שבהם הוא הנהנה העיקרי, זה לא משנה אם ייכנסו מיליארד שקלים או מאה מיליארד.

בדבר אחד נתניהו צודק: היו מטומטמים שהצהירו בזמנו שמוטב שהגז יישאר בבטן האדמה ובלבד שלגורם פרטי לא יהיה ממנו רווח גדול. זה היה מטופש כבר אז - וזה מטופש שבעתיים ממרחק הזמן. נכון שזרם התמלוגים לקופת המדינה לא היה כמצופה, אבל גם מה שנכנס לא היה מתקבל אלמלא אושר בשעתו מתווה הגז.

מה עוד קרה? ישראל אכן הפכה למעצמה אנרגטית - ועוד בתקופה שבה פרץ בעולם משבר אנרגיה, דווקא ברגע שבו היה נדמה שכלכלות רבות נמצאות על סף מעבר לאנרגיה ירוקה. אז אפשר לטעון שהמתווה ההוא היה רחוק משלמות, אפשר להגיד שמדינת ישראל יכלה להבטיח טוב יותר את האינטרסים שלנו, אזרחיה.

רק שאפילו אם מקבלים את הטענות האלה, קשה שלא להתפעל מהכסף שנכנס וימשיך להיכנס למדינת ישראל דרך צינורות הגז שלה. הפריחה האנרגטית הזאת היא חלק מההסבר ליציבות המשק ולחוסנו דווקא על רקע מלחמה יקרה ונמשכת.

שוב הוכח שאת השירות הטוב ביותר לנתניהו עושים מתנגדיו, בעיקר אלה שפועלים על אוטומט ומוחים נגד כל פעולה שלו - והרי גם לו יש מדי פעם הצלחות, התנהלותו בנושא האנרגיה היא ללא ספק אחת מהן.

בסופו של דבר מדובר בעסקה כלכלית. טובה לישראל או פחות טובה? רק ימים יגידו. האם האינטרסים של אזרחי ישראל הובטחו או הופקרו? גם את זה נוכל לגלות רק על ציר הזמן. קצת כמו בעסקים, שאלת העיתוי היא תמיד תולדה של הימור. האם השתלם? רק ימים יגידו.

אם העסקה נכונה כלכלית (ובל נשכח שהיא לא רק בין מדינות אלא גם - ואולי לפני הכל, עסקה בין גורמים פרטיים), רק הזמן יקבע. אלא שיש לה פן פוליטי והחשדנים אף יאמרו שיש לפנינו עסקה מדינית שיש לה נספח כלכלי...

טראמפ לוחץ להתקדמות לשלבים הבאים במה שמבחינתו הוא "עסקת עזה". ישראל דורשת ביטחון. ומילא זה, הרי אם יש משהו חשוב יותר לנתניהו מאשר ביטחון ישראל, הרי זו רק טובתו האישית. כך הסביר (ועוד יסביר לטראמפ בעוד כשבוע) לאמריקנים שאינו יכול להצדיק את העסקה בעיני אזרחי ישראל כל עוד חמאס לא ממהר להתפרק ולהתפרז.

כלומר, חייבים למצוא כאן נתיב שבמקרה הטוב ייתן מענה לדרישות הביטחון של ישראל ובמקרה הרע (אך לצערנו, הסביר יותר), יאפשר לנתניהו לאחז את עיני הציבור בעזרת מצג שווא כלשהו שיאפשר לחמאס להמשיך לשלוט ולהתעצם תחת מסווה. כדי שזה יקרה, מצרים חייבת לשתף פעולה - וכדי שתשתף פעולה, נדרשת עסקה.

אז טראמפ לחץ, טראמפ קיבל (בל נשכח שיש גם חברה אמריקאית שנהנית ממנה), פגישה בין נתניהו לא-סיסי כבר מתוכננת והדרך לשלב ב' של ההסכם נפתחה עוד קצת, בדיוק כפי שדורש נשיא ארה"ב. זו עוד סיבה שבגללה רץ נתניהו לספר לחבר'ה כמה טוב תעשה לנו העסקה: אם מחר יתקפו אותו על הפקרה של אינטרס או משאב ישראלי, הרי שהוא כבר שולט בנראטיב.

דווקא מפני שהעסקה הזאת, על פניה, נראית טובה ונכונה בעיקרה, קשה שלא להיזכר באינתיפאדה הקטנה שחוללו נתניהו ואנשי חצרו עת נחתם הסכם ההבנות בין ישראל ולבנון, שחילק את המים הכלכליים בין שתי המדינות.

"הסכם עם חיזבאללה" כינו אז את היענותה של ישראל ללחץ אמריקני (שעיקרו היה לדחוק חברות רוסיות מהאזור), שבמקרה עלה בקנה אחד עם האינטרס הכלכלי-ביטחוני שלנו. חסרי מושג הסבירו אז שההסכם הוא כניעה לנסראללה, משהו שהצליח להחזיק מעמד אפילו עד לחיסולו.

"יאיר לפיד עשה איתו הסכמים, נתניהו חיסל אותו" צהלו ביביסטים עת נודע על מות נסראללה. רוצה לומר: בישראל שמחולקת לר"בים נגד רל"בים, לביביסטים וקפלניסטים, לא משנה על מה חותמים, אלא רק מי חתם (ולמען הסר ספק, לפיד לא חתם על שום הסכם עם נסראללה, אלא להפך - ההסכם עם לבנון הושג למרות התנגדות חיזבאללה לחתימה על הסכם שממנו משתמעת הכרה בישראל).

את כל הפוליטיקה הזאת שקשה להפריד מהודעת נתניהו אמש, אי אפשר להפריד גם מהעובדה שמדובר בשנת בחירות. כלומר, בשנה הקרובה אפשר שאזרחי ישראל יזכו ללא מעט צ'ופרים, תולדה של כלכלת בחירות.

נכון שהציבור היה אמור כבר לדעת שעל הצ'ופרים שמחולקים לנו בעת בחירות, עוד ניתבע לשלם החזר עם ריבית, אבל לפעמים - כך בוודאי סבור נתניהו: הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם (שלום חנוך, מחכים למשיח).

אז מה היה לנו, רגע לפני הקופה? עסקה שעל פניה היא בסך הכל טובה לישראל, שלא הייתה נרקמת אלמלא לחץ אמריקני שקשור בכלל לתחום העזתי, שאותה תיווך אמש לציבור, מסיבה לא ברורה, הפרזנטור הכי גרוע שאפשר להעלות על הדעת.

כי כשהוא מביא חדשות טובות אנחנו כל כך רוצים להאמין לנתניהו, אבל אחרי כל השנים שבהן סובב אותנו בכחש, אנחנו פשוט לא מסוגלים: גם כאשר בדבריו יש גרעין של אמת, אנו חושדים בו שהוא זורע גז בעיני הציבור.