יש מדינות עניות מבחוץ, אך עשירות מבפנים: ישראל של ימי ראשית המדינה הייתה כזאת. מבחוץ צנע ומעברות. רכב פרטי היה חלום רחוק עבור רוב האזרחים, לא פלא במציאות שבה דרושים תלושים כדי לרכוש חלב וביצים. כבר אז היו מקורבים לצלחת, כבר אז היו מי שהיה להם יותר ומי שלא היה להם כמעט דבר, אבל הנתונים האלה מתייחסים לאלפיון העליון, אולי מעט יותר, שכן הפערים היו קטנים: מי שהרוויח יותר גר אולי בדירה מרווחת יותר, אבל לא נסע במה שכונה אז "פרייבט", לא טס לחו"ל, בוודאי שלא החזיק נכסים.
יש מדינות עצובות מבחוץ, אבל מאושרות מבפנים. לא נעשה עכשיו אידיאליזציה לשנים הראשונות של המדינה, אבל בכל זאת: מבחוץ נראתה ישראל לרבים מדינה חסרת סיכויי הישרדות, מוקפת אויבים מכל עבריה, מדינה של ניצולי שואה ששרדו ייסורים, של מהגרים בעל כורחם, מדינה שכמעט אחוז אחד מאוכלוסייתה נפל במלחמת הקוממיות שלה (רק דמיינו, חלילה, מאה אלף נרצחים ב-7 באוקטובר), אבל מבפנים? אושר גדול, נס גדול - כך לפחות ראה דור ההורים שלנו את מדינת היהודים. גם מי שחוו שכול ואובדן, ראו עצמם מגויסים בלכידות פנימית שחוללה כאן את המאבק הלאומי המוצלח ביותר בתולדות המין האנושי, לא פחות.
למה אני נואם כאן נאומי יום העצמאות בימי טבת, בין חנוכה לט"ו בשבט? כי השבוע התפרסם הדוח של שירות התעסוקה לחודש נובמבר 2025, שמספר סיפור עגום מאוד, פחות מהבחינה הכלכלית ויותר מהבחינה החברתית.
נתחיל בחדשות הטובות: בישראל יש כ-166 אלף מובטלים. זה לא רחוק ממספר הבלתי מועסקים בחודש שלפני הקורונה, ולא רחוק ממספר הבלתי מועסקים בשנה שקדמה למלחמה. משמע, יש עבודה. נכון שכאשר צוללים לנתונים מתבררת תמונה קצת פחות זוהרת: שיעור האקדמאים המובטלים, אפילו במקצועות שנראו פעם כהימור תעסוקתי בטוח כמו תכנות, נמצא בעלייה מתמדת. כלומר - יש עבודה למי שמוכן להתפשר על יוקרה ושכר. אבל זה עוד החלק החיובי.
אם כך, למה קדרו פני? בגלל ההתפלגות הגיאוגרפית של ההכנסה: הרצליה, רעננה, כפר סבא, מודיעין ותל אביב מככבות בצמרת הערים המכניסות. ההכנסה הממוצעת לשכיר בכולן עולה על 22 אלף שקל לחודש.
לעומתן, בבית שמש, נצרת, בני ברק, רהט ומודיעין עילית, מרוויחים פחות ממחצית, קצת יותר מ-10,000 שקל לחודש. הדוח אינו מבדיל בין לאומים ודתות, אבל קל מאוד לקבוע שהערים שבתחתית משתייכות באופן מובהק לשני המגזרים העניים ביותר בחברה בישראל: ערבים וחרדים.
בין שתי ערים
יש לכך השלכות חברתיות אדירות: מדובר בשתי האוכלוסיות שמרגישות הכי פחות זיקה למדינת ישראל הציונית, משרתות באחוזים הפחותים ביותר בצה"ל ועוד. תאמרו שזה לא בהכרח בגלל מעמדן הסוציו-אקונומי? יכול להיות, אבל אף שאצל חלק מהחרדים קיים ניכור מהמדינה מסיבות אידיאולוגיות-דתיות ואצל חלק גדול מהערבים (והבדואים) קיים ניכור מסיבות לאומיות, הרי שגם העוני משחק תפקיד - ובהתחשב בכך שמדובר בשניים מהמגזרים עם הריבוי הטבעי הגבוה ביותר, הרי שהבעיה רק תלך ותחריף.
לא רק ניכור יש כאן, כי אם גם פרדוקס. לכאורה היה צריך המצב הכלכלי הזה לגרום לתושבי ערי המרכז, בהן רוב השכר, להרגיש הזדהות גדולה עם השלטון המרכזי, בעוד שבשני המגזרים המקופחים מבחינת שכר הייתה צריכה לבעור אש המרד.
והנה לא כך הוא: דווקא לערים החזקות (בהכללה כמובן) יש אופי מובהק של מרכז-שמאלה, כלומר שותפות גדולה לתחושה ש"גנבו להם את המדינה", בעוד שבמגזרים שמאכלסים את הערים החלשות, יש או אחוזי הצבעה נמוכים (ערבים) או הצבעה בעד מפלגות הקואליציה (חרדים). לא הזוי?
מה עוד אפשר ללמוד מהדוח? עלייה באחוזי האבטלה דווקא בערים החזקות - הגיוני כאשר מחברים זאת לאחוזי אבטלה עולים בקרב בעלי מקצועות שעד לא מכבר נחשבו למבוקשים, משמע: מגמה שאולי דוחפת החוצה מהגרי עבודה משכילים, מה שיעצים עוד יותר את הצורך של המשתכרים טוב יותר, לממן את המשתכרים פחות.
צרות של עשירים
כלומר: ההבדל המדהים בשכר מתסכל דווקא את האמידים יותר. משפחה עם שניים-שלושה ילדים ברעננה, שבה ההורים מרוויחים היטב, מממנת את השלמת ההכנסה למשפחה עם שמונה ילדים ממודיעין עילית או נצרת: העני חש עצמו מקופח, המבוסס יותר מרגיש פראייר.
יותר מהכל מטריד הפער החברתי שהולך ומתרחב לנגד עינינו: פער בשכר ההורים פירושו כמעט בהכרח גם פער בחינוך הילדים, פער בסיכוי שלהם להשתלב היטב בשוק העבודה, לצאת ממעגל העוני ולהפוך למעמד שכל מדינה דמוקרטית זקוקה לו יותר מכול: מעמד בינוני מחויב.
רוצה לומר: הנתונים הם נתוני נובמבר 2025, אבל הסיפור שהם כותבים הוא הסיפור של ישראל מודל 2045, שעלולה למצוא את עצמה, מעט לפני חגיגות מאה השנים להיווסדה, מקוטבת מאי פעם, נזכרת בערגה בימים שבהם נראתה אולי ענייה למתבוננים מן החוץ, אבל תחושת השייכות והלכידות הפנימית, הפכו אותה למדינה העשירה ביותר בעולם, עשירה בהרבה מכפי שהיא היום, עת מתפאר ראש ממשלתה בכך שאנו מהכלכלות החזקות בתבל.