ישראל של סוף 2025 חיה פרדוקס. מדינה שמקדמת חדשנות, סייבר ופתרונות דיגיטליים חכמים, אבל מתקשה בזירת הצריכה הסביבתית הבסיסית ביותר: שימוש בכלים חד פעמיים מפלסטיק. מאות אלפי מוצרים שמיועדים לשימוש של דקות ספורות, נזרקים אחרי ארוחה, אירוח או קפה של בוקר, אבל נשארים במרחב לשנים ארוכות מאוד.
הפלסטיק אינו נעלם, אלא מתפרק לחלקיקים זעירים שחודרים לקרקע, לנחלים, למקורות המים ולים, ויוצרים זיהום סביבתי מצטבר בעל השלכות עתידיות רחבות: עלויות טיפול גבוהות, פגיעה בבעלי חיים, זיהום קרקעות, ופגיעה ארוכת טווח במערכות אקולוגיות.
המחדל: כשהקנס החליף את המודעות
בסוף 2021 החליטה הממשלה הקודמת ללכת למהלך דרמטי: מס קנייה על כלים חד פעמיים מפלסטיק. שר האוצר שהוביל את הטלת המס היה אביגדור ליברמן, והוא חתם ב-19 באוקטובר 2021 על צו תעריף המכס, הפטורים ומס הקנייה על טובין. המס נכנס לתוקף ב-1 בנובמבר 2021, בשיעור 11 שקלים לכל קילוגרם פלסטיק, ונגזר ממשקל המוצר, מה שהוביל לעליות מחיר חדות ולא פרופורציונליות.
החוק אמנם כיוון לצמצום השימוש, אך נולד הפוך. במקום לבנות תשתית של מודעות, הסברה מוסדרת וחלופות נגישות, בחרו בקנסות דרך הכיס. הציבור לא הפסיק להשתמש כי הבין את הנזק, אלא כי נענש כלכלית. זה היה ניסיון "לתקן הרגל" דרך הכאב, בלי לספר לצרכן למה, או להראות לו איך אפשר אחרת.
ואז הגיע ההיפוך השני. שר האוצר הנוכחי, בצלאל סמוטריץ', ביטל את חוק המס שקבעה הממשלה הקודמת. נכון, המס לא היה חכם, אבל זו הייתה הזדמנות היסטורית לתקן טעות בדרך נכונה: לבחון, להנגיש חלופות, לחנך, ורק אז לבטל או לשנות, במקום ביטול חד שמחזיר את ההרגל הישן בלי תשתית חדשה.
המחירים לאחר ביטול המס אמנם ירדו, אך לא ביחס שמרגיש הוגן לצרכן. כשהמס עצמו היה שכבה עבה במיוחד, שינוי של 25 אחוזים במחיר הסופי כמעט ולא הורגש, כי המס נעלם והמחיר לצרכן נשאר גבוה יחסית אך ללא תחושת "עונש".
הבחירה הירוקה היא גם הזולה
השיח הציבורי ניסה לאורך הדרך להצמיד את צריכת החד פעמי למגזר החרדי. נכון, בפועל משפחות חרדיות הן צרכניות משמעותיות, אבל ההסבר אינו כשרות או מספר הילדים. ההסבר הוא תרבות והרגל שמבוססים על נוחות וחיסכון במאמץ מיידי. הציבור החרדי אולי נפגע יותר מהמס בגלל מבנה צריכה משפחתי שונה, אך הוא לא מקור הבעיה, הוא רק מראה שמחזירה את האור אל קובעי המדיניות.
דווקא עכשיו, כשרשתות המזון בישראל נכנסו בעוצמה לתחום ה"נון-פוד", הן מציגות פתרונות מצוינים שיכלו להפוך למנוף תרבותי. מצאנו ברשתות רמי לוי, יוחננוף, חצי חינם ואושר עד כוסות זכוכית רב פעמיות במחיר ממוצע של 1.5 שקלים ואף פחות. ברשתות הסטוק ניתן למצוא גם כוסות בשקל אחד, וספלים או כלי שתייה מהודרים נמכרים בממוצע ב-2 שקלים ליחידה. הנתונים האלו מבהירים כי המוצרים הרב פעמיים לא רק קיימים, הם גם זולים בהרבה מהחד פעמי.
חינוך צרכני אינו רק מנגנון שמגן על היקום, הוא גם מנגנון שמגן על הארנק. המעבר לרב פעמי הוא זול יותר, עמיד יותר, ומשתלם יותר.
כדי להשיג שינוי התנהגותי אמיתי, המדינה ורשתות השיווק חייבות לשתף פעולה בתהליך מדורג: להפחית חשיפה במדף למוצרי פלסטיק, להקטין אריזות, לעבור לנייר בשלב הביניים, ובמקביל, לבנות מערכי הסברה שמספרים לצרכן את האמת על הנזק העתידי והערך הכלכלי שבחלופה.
השקעה בחינוך בבתי הספר, קמפיינים ברשויות המקומיות והנגשת מוצרים רב פעמיים במחיר הוגן, יכולים להפוך את הרב פעמי לברירת מחדל תרבותית. כי שינוי צרכני אינו נמדד רק במספרים, אלא ביכולת להפוך התנהגות לנורמה. מה שחשוב להבין היום יותר מתמיד: "היקום לא בנוי לזרוק, הוא בנוי לזכור".
המהפכה שמתחילה בפח
קטגוריית שקיות האשפה נותרה אחת הבולטות בשימוש בפלסטיק דק לשימוש יחיד. בשנים האחרונות השוק מציג יותר פתרונות ביניים, כמו שקיות מחומרים ממוחזרים או מתכלים. זהו שינוי קטן בנפח, אך גדול במשמעות: מעבר מצריכה שמוכתבת לפי מחיר, לצריכה שמתחשבת באיכות. הציבור מתחיל להבין שנוחות יכולה להיות גם עמידות, ולא רק מחיר נמוך שמחייב קנייה חוזרת.
במקביל, נושא המיחזור בישראל משנה צורה. האתגר המרכזי כיום הוא לא עצם קיומם של הפחים, אלא הפיכתם לחלק ממסלול החיים של הצרכן. ברגע שבו ילד או הורה לא שואלים "איפה הפח" אלא "לאיזה פח זה הולך", התרבות משתנה באמת. הבחירה להפריד אשפה הופכת לפעולה חברתית שמסמנת שייכות קהילתית, ולא רק חובה סביבתית.
מיחזור הוא לא רק פעולה של השלכת מוצר, אלא פעולה של אימוץ זהות, שמתחילה בכוונה קטנה ומסתיימת במנטליות גדולה.