ימי פומפיי האחרונים: למה להפיל את הממשלה אם אפשר לחלוב עוד?

לאמריקאים יש ביטוי די מגעיל, אבל מאוד ברור, שעל התרגום שלו לעברית אבקש את סליחתכם: "כשהחרא פוגע במאוורר" הם אומרים בכל פעם שבה מתחשק למישהו לתאר מציאות שבה הגיעו מים עד נפש, או אם לפשט מעט את הדימוי: הביוב עלה על גדותיו.

הדימוי הזה מתאים לא רק בגלל שכרגיל, בשיאו של החורף מתברר שבחלק מערי ישראל יש תשתיות של מדינת עולם שלישי, אלא כי הפעם הם באמת הגזימו.

תכף נגלה מי הגזים ולמה, אבל קודם לכן קצת על הכללות ושנאת-האחר. לי למשל אין דבר נגד חרדים, פשוט מפני שאיני מכיר בחרדים כקולקטיב. אדם יכול להשתייך לזרם כזה או אחר בישראל - חילוני, רפורמי, קונסרבטיבי, דתי לאומי, חרד"לי או חרדי (וגם בתוך קבוצת ההשתייכות האחרונה יש עשרות תת-זרמים שונים). לכן מוטב להתייחס לאדם באשר הוא אדם, כפרט, ולהניח מראש שבכל קבוצת אנשים שנבחר להגדיר רק על פי השתייכותם אליה, נמצא הן את הטובים ביותר והן את הרעים ביותר.

איך זה לביוב העולה על גדותיו? ובכן, אין לי שום דבר נגד אדם חרדי כפרט או אפילו כקבוצה שיש לה מאפיינים ייחודיים וצרכים קהילתיים שונים משלי. לעומת זאת, עסקני הדת, שחוד החנית שלהם הוא נציגיהם בכנסת, משליכים על הבוחרים שלהם והופכים ציבור שלם לשנוא. למה? כי "דה שיט היטס דה פאן" או בגרסה המעודנת שלנו: הביוב עלה על גדותיו.

קצת על פוליטיקה: מדינת ישראל נקלעה למצב מוזר עקב הניסיון לחוקק חוק שיכשיר את ההשתמטות המאורגנת משירות בצבא ההגנה לישראל. הכוונה אינה להיבט המוסרי שבהשתמטות אלא לאפקט הכלכלי המדהים שנוצר סביב החוק הזה, או ליתר דיוק: סביב חוסר היכולת להעביר אותו.

התכנון המוקדם של בנימין נתניהו היה להעביר את החוק כאשר יהיה די זמן לתקן את הנזק הפנימי שהוא גורם לו. לא בקרב מתנגדיו, שממילא לא יצביעו עבורו, אלא דווקא בקרב תומכיו, שהשירות בצה"ל הוא בעיניהם חלק מערכי הליבה שלי הישראליות. אלא שהבחירות מתקרבות והחוק עדיין תקוע.

לא ניכנס עתה לעובי הקורה של הסיבות לדשדוש בקידום החוק, אלא נציין שהן נעות בין אופוזיציה פנימית בדמות חברי כנסת מהקואליציה שהודיעו שלא יתמכו בחוק ועד לחשש (מוצדק) שגם אם תושג משמעת קואליציונית, ייפסל החוק על ידי בג"ץ.

בזמנים אחרים נתניהו היה יכול לעשות את מה שמכנים בעגת הכדורגל "להניע כדור לרוחב", או לחובבי הכדורסל שביניכם: "לאכול את השעון". כלומר, למשוך זמן עד לבחירות. במציאות הפוליטית בישראל נוצר פער בין ההנהגה הרוחנית של החרדים, קרי הרבנים, שלא מוכנים לתת לנתניהו עוד ימי חסד, לבין הפוליטיקאים בשטח, שמנסים להראות להם איך הציבור החרדי יוצא נשכר גם ללא קידום החקיקה שתאפשר לצעיר חרדי להשתמט מבלי להפוך לעריק.

במילים אחרות: לנתניהו אין אולי די אצבעות בכנסת כדי להעביר את החוק, אבל יש לו מספיק קומבינות בוועדות הכנסת - ובעיקר בוועדת הכספים שלה, כדי לנסות לתחזק את המצב המוזר לפיו החרדים אינם חלק מהקואליציה שלו, אבל גם לא מפילים את הממשלה שאפשר לחלוב עוד קצת בטרם ישלחו אותה אל בית המטבחיים.

בנסיבות אחרות אפשר היה להימנע אולי מהביזיון הזה, אבל מכל הנושאים שבעולם - ממשפטו הנמשך, דרך החשדות בפרשת קטארגייט ועד למידת אחריותו לאירועי 7 באוקטובר, הנושא האחרון שנתניהו רוצה שיוליך את אזרחי ישראל לקלפי בטרם עת, הוא חוק האי-גיוס, שההתנגדות אליו חוצה מחנות.

הבעיה היא שכאשר ראש הממשלה מחליט לשלם מחיר כלכלי כבד תמורת שימור הממשלה למשך עשרת החודשים הבאים, הוא שולף אותו מהכיס של כולנו. יודעים מה? עזבו כולנו, מהכיס שלי!

בכמה מסתכם החשבון? ובכן, כמעט 2 מיליארד שקל לחינוך החרדי, כ-10 מיליון שקל ל"סלי מזון" (ביטוי מכובס לשוחד בחירות מטעם ש"ס), שבעה מיליון שקל למטרות כמו תקצוב מנהרות הכותל או תהליכי גיור (דרך משרד ראש הממשלה), 1.3 למען משהו שנקרא "הרשות למלחמה בעוני" (שוב ש"ס) ואפילו, שימו לב, העברה חשובה במיוחד למשרד לשוויון חברתי בראשות החשודה בפלילים מאי גולן.

אפילו מי שממעיט בערך החשדות נגד השרה המדוברת, לא יטען שהיא עשתה דבר וחצי דבר כדי לקדם שוויון חברתי בישראל. אז למה היא זוכה לבונוס נאה דווקא בימים של קיצוצים? שתי סיבות: אחת היא שגם את האצבע שלה צריך לקנות, והשנייה הוא שמשרד עם כותרת ערטילאית משהו כמו "שוויון חברתי" הוא צינור נהדר להעברת כספים לכל מני מטרות שקשה לתמוך בהן באופן ישיר.

מכיוון שלא רק את החרדים צריך לקנות אלא גם להמשיך לממן את הנכונות של הצמד סמוטריץ' את סטרוק לבגוד בערך היקר כל כך לציבור המצביעים שלהם כגיוס לצה"ל, זוכים גם משרד ההתיישבות, גרעינים תורניים ומכוני מחקר תורניים לתוספות תקציב נדיבות של מאות מיליונים (במצטבר).

מי משלם עבור כל ההוללות התקציבית הזאת של ימי פומפיי האחרונים? אני! כלומר אתם ואני. חלק מזה נגבה-נגנב מהכיס שלנו באמצעות מיסוי ישיר, וחלק אחר באמצעות גריעת שירותים כמו חינוך, בריאות ורווחה, שיישאר להם פחות. ככה זה כשהממשלה מחליטה לשחד עסקנים שמתיימרים לייצג ציבור שלם: את החשבון אנחנו משלמים.

הבת הצעירה שלי השתחררה בשבוע שעבר משנתיים של שירות משמעותי אותו מילאה באמונה. השתחררה, פשטה את מדי ה-א' והחליפה מיד למדי ב' של מילואים. אני דואג לה, אבל גם מלא בגאווה.

מה שפחות ממלא אותי בגאווה הוא המדיניות של ממשלת ישראל: מילא הבגידה המוסרית בלובשי המדים, אבל העובדה שמגישים להם ולהוריהם גם את החשבון עבור ההשתמטות המאורגנת, היא בלתי נסלחת.

היא מכתימה לא רק את הפוליטיקאים שמאפשרים את המצב הזה בניגוד גמור לדעת האנשים ששלחו אותם לכנסת, אלא גרוע עוד יותר: הופכת גם את החרדים, בהכללה, לאויבים. כי ככה זה כשהביוב עולה על גדותיו: כולנו מבוססים בנוזל העכור, גם מי שמבקש להימנע משנאת חינם.