שחיתות בחסות החוק: מה ההבדל בין מרב מיכאלי לספרית הכלבים?

מרב מיכאלי עלתה לכותרות שלא בטובתה, בשבוע שעבר, עת במפלגתה שלה, "העבודה" (או בשמה החדש, מטעמו של יאיר גולן: "הדמוקרטים") דרשו את התפטרותה, כיוון שלפי טענת מנסחי עצומה שקראה לה לפרוש, היא אינה פעילה.

די להידרש שוב למשפט הראשון כדי לרדת לעומקו של העניין: "מרב מיכאלי עלתה לכותרות". ובכן, מתי אתם זוכרים שמיכאלי, ראשת סיעה בכנסת ישראל, ניפקה לאחרונה כותרת?

תכף נשוב למיכאלי, אבל קודם כל קצת על חברי כנסת, חובותיהם וזכויותיהם. את חוקי השכר וההטבות הנלוות של חברי הכנסת אין לכנות אלא כשחיתות בחסות החוק. השכר החודשי גבוה כמעט פי ארבעה מהשכר הממוצע במשק. זמן העבודה לעומתו, הוא נמוך הרבה יותר: הם נהנים מפגרות בין מושב למושב, חלקן של 100 ימים ומעלה - וגם כאשר הכנסת כבר פועלת כסדרה, לא חלה עליהם חובת התייצבות של ממש.

תגידו שפעילות של חברי כנסת אינה רק במשכן ובוועדות? גם אם זה נכון, הרי שאם תנכו פעילות פוליטית שנועדה להבטיח בחירה מחדש (למשל השתתפות באירועים חברתיים של חברי מפלגה), תגלו שגם מחוץ לכנסת נותר בידי חבר הכנסת הממוצע מעט מאוד זמן כדי לפעול למען הציבור.

זאת ועוד: לרשות כל חבר כנסת עומד תקציב נדיב לעוזרים בשכר, יועצים וכמובן החור השחור של כספי הציבור שנקרא "קשר עם הבוחר". קשר עם הבוחר הוא משהו שמזכיר מאוד את הפטור מגיוס ללומדי תורה: משהו שהחל עם כ-400 אברכים ומקיף היום מאות אלפים.

גם תקציב הקשר עם הבוחר הוא כזה: מה שנועד במקור לרכישת בולי דואר ומעטפות כדי להשיב לפניות הציבור, הפך למפלצת בעזרתה רוכשים נבחרי הציבור שלנו (חלקם לפחות, הלוואי שהייתי יכול לכתוב כאן "מיעוטם") בוטים שיהדהדו את הגיגיהם השונים.

זאת ועוד: בעוד רובנו צריך לא רק להתייצב במקום העבודה שלו מדי בוקר כדי לזכות בשכר, אלא לעשות זאת במשך שנים ארוכות כדי לזכות בפנסיה, הרי שלחברי הכנסת תספיק תקופת כהונה קצרה בכדי שיהיו זכאים לפנסיה (לפחות זו תוקנה מתקציבית לצוברת).

יתרה מזאת: חברי כנסת זכאים גם למענק הסתגלות עם פרישתם (או אי בחירתם מחדש). המענק הזה, שהוא תלוי משך הכהונה, עלול להסתכם במאות אלפי שקלים.

עכשיו נחזור למיכאלי, פעם פרלמנטרית חרוצה והיום בגדר שמועה אפילו לחברי סיעתה. כחברת כנסת מכהנת מאז 2013, היא צפויה לפרוש עם ותק של 13 שנים - כלומר עם זכאות לפנסיה מצוינת בתוספת בוכטה לא רעה של "דמי הסתגלות".

הסתגלות למה בדיוק? לעולם לא נדע. אצל חלק מחברי הכנסת הפורשים (או המופרשים) ההסתגלות היא לתפקידים בסוכנות, בהסתדרות הציונית ובחברות ממשלתיות כאלה ואחרות, שגם נושאי משרה בהן מתוגמלים בנדיבות (יובהר שהכוונה כאן אינה למיכאלי ספציפית, אלא לוותיקי הכנסת בהכללה).

לא רק מיכאלי צריכה "להסתגל", גם חבר הכנסת בני גנץ למשל, שבסקרים אינו עובר את אחוז החסימה. על פי אלה אמורה הגיחה של גנץ לחיים הציבוריים להסתיים בקרוב, ללא שום הישג ממשי (אלא אם כן אתם מחשיבים את המכשול שחנך על גבול רצועת עזה, כשר הביטחון בממשלת השינוי).

זה לא מפריע לו ליהנות על סמך השגו בבחירות הקודמות ממימון מפלגות נדיב, כזה שמאפשר לא מעט רעש וצלצולים בדמות צוות "סושיאל" פעלתן, שמוכיח שרעש תקשורתי אינו מתבטא בהכרח בתמיכה ציבורית.

בינתיים עסוק גנץ במה שנראה מהצד כמו משבר גיל ה-66: עוד לא הספקנו להתאושש מהשתלת השיער שהוסוותה על ידי שלל כובעים וכבר התבשרנו על כך שגנץ רכש אופנוע ב.מ.וו בקרוב לרבע מיליון שקלים.

ייאמר מיד: זכותו של גנץ לעשות בממונו ככל העולה על רוחו, אבל בטרם נאחל לו רכיבה בטוחה ומהנה, בלוריתו מתנופפת ברוח, נזכור שהאיש נהנה (בדין) גם מפנסיה צבאית בדרגה הגבוהה ביותר וגם משכר של נבחר ציבור. גם לו, אם אכן יתבררו הסקרים כנכונים, אין לנו מה לדאוג - במענק ההסתגלות שלו יוכל לרכוש עוד אופנוע.

לישראלים יש מנגנון מוזר: אנחנו מסוגלים להכיל נהנתנות של מי שקרובים אלינו בדעותיהם, ואת זו של אחרים למתג כשחיתות. הבה ניקח למשל את תחקיר "המבקר" (יוסי מזרחי המצוין מחדשות 12) אודות מאי גולן.

בין ההאשמות הזכורות ביותר מהתחקיר ההוא (מה קורה באמת עם החקירה?) הייתה העסקה פיקטיבית לכאורה של מי שמספרת כלבים למחייתה, אך רשומה כעובדת המשרד לשוויון חברתי... אפשר שאכן מדובר בהונאה שמסתכמת בעלות של מאות אלפי שקלים.

התקשורת מיהרה להסתער - ובצדק, על מה שעולה לגביו חשד של עבירה מתחום טוהר המידות. הבעיה היא שבעוד כולנו הבטנו בבזבוז כספי ציבור על ידי שרה במשרד פיקטיבי, זרמו מיליונים רבים בצינורות המקובלים והחוקיים.

מצד אחד אפשר לטעון בצדק שאין דין כסף שמועבר באופן מגונה אך חוקי לרשות חברת כנסת שלא עושה כלום כדי להרוויח אותו, כדין כסף שמבוזבז באופן בלתי חוקי (לכאורה). זה נכון כמובן.

מצד שני אפשר להזכיר שכסף שחסר בקופה הציבורית, הוא... ובכן: כסף שחסר בקופה הציבורית! בדוגמה אחרת: מבחינה ציבורית ופלילית יש הבדל גדול בין תקציב אברכים שמועבר כחוק לישיבות לבין כסף שעובר שלא כחוק לארנק הפרטי של מי שאחראיים על חלוקתו. מבחינת הקופה הציבורית - חוסר של מיליון הוא חוסר של מיליון, בין אם עבר כחוק או חלילה נגנב.

כי כסף הוא כסף הוא כסף - וחוסר שלו יכול להיות צבוע בדיו של טופס שכר או בזה של טביעת אצבע במשטרה - מבחינת מאזן התשלומים אין זה משנה אם התבזבז על שוחד-לכאורה או על משכורת שאינה מגיעה למי שמקבל אותה, גם אם ההליך הוא חוקי.

וכאן אנו חוזרים אל מיכאלי, פוליטיקאית שתמיד עוררה מחלוקת, אך מעולם לא נתנה לאיש סיבה להטיל דופי במוסריותה. השכר שהיא מקבלת רק משום שהיא זכאית לו כחברת כנסת מכהנת (אך לא פעילה), הוא חוקי למהדרין, אבל מוסרית הוא אינו שונה מהשכר ששולם (לכאורה) לספרית הכלבים שנרשמה כעובדת משרד ממשלתי בישראל.