ניר ברקת רצה להיות שר האוצר בממשלתו השישית של בנימין נתניהו. הוא אפילו ניהל קמפיין שנועד להבטיח לו את התפקיד, אבל ההישג של המפלגה שיסד נתניהו עצמו, אחרי שאיחד בין סמוטריץ' לבן גביר, קבע אחרת וסמוטריץ' זכה בתפקיד לשנתיים (מישהו בכלל זוכר שבעת הקמת הממשלה התבשרנו שאריה דרעי יחליף אותו באמצע הקדנציה?).
ובכל זאת, היה לברקת סיכוי להטביע חותם מסוים על התחום הכלכלי. נכון שקבלת משרד הכלכלה למי שחשב שהוא יהיה שר האוצר, משולה לקבלת פיקוד על פלוגה למי שחשב שהוא מסוגל להיות אוגדונר - ובכל זאת, לברקת הייתה הזדמנות להפוך את משרד הכלכלה שלו ליחידה קטנה אך מובחרת, סיירת מטכ"ל של המלחמה ביוקר המחייה.
כזאת שאולי לא יכולה להכתיב מדיניות מבוססת תקציב, אבל מסוגלת לסחוט מחמאות על מבצעים מיוחדים בעורף המונופולים ששולטים בסל הקניות שלנו.
ברשותכם נלך ישר אל השורה התחתונה: זה לא קרה - ומקץ שלוש שנים בתפקיד, שאיש אינו יודע כמה זמן תכהן הממשלה הנוכחית אל תוך שנתה הרביעית, אפשר להוסיף: זה גם לא יקרה.
למה זה לא קרה? יש מגוון סיבות. אם מאמינים לתחקיר "המבקר" של יוסי מזרחי בחדשות 12 (ברקת תובע דיבה. הימור שלי: זה לא יוכרע בבית המשפט), מה שבלם את ברקת הוא רשת קורי עכביש של קשרים אישיים ועסקיים שהעדפתם על פני טובת הציבור מנעה ממנו לפעול ביעילות.
טוב לאירופה
הבעיה של ברקת היא שגם אם מאמינים לגרסתו (שלא התייחסה ספציפית לכל הטענות שהועלו בתחקיר, אלא ירתה לא מעט מסביב, כולל שרבוב פרשת "שדה תימן" למערכה נגד חדשות 12), קשה להתרשם מההישגים.
ייאמר מיד: למרות השם המחייב, יכולתו של משרד הכלכלה לבצע רפורמות מרחיקות לכת היא מוגבלת מראש. הבעיה היא שזו הטענה העיקרית שיכול ברקת להציג בכתב ההגנה שלו. בתחום העשייה יש לו מעט מאוד קבלות.
אפילו אם משווים לממשלה הקודמת, הרי שלזו, בשנה וקצת שבה כיהנה, היו יותר כוונות טובות: כששר החקלאות (עודד פורר) רצה להוביל רפורמה מחויבת המציאות, שתייעל את החקלאות הישראלית, הוא גייס לעזרתו את יו"ר מפלגתו ושר האוצר אביגדור ליברמן (הממשלה נפלה והרפורמה נגנזה בידי ארגוני הספסרות של החקלאים ושר החקלאות אבי דיכטר, שאינו יותר ממריונטה בידיהם).
גם צעדים שנכשלו, בסופו של דבר, כמו מכתב האזהרה ששיגרו השרה הקודמת במשרד הכלכלה, אורנה ברביבאי ביחד עם שר האוצר ליברמן, לגורמים הגדולים בשוק המזון שבו דרשו מהם לא להעלות מחירים, הצליח לעכב את ההעלאה בכמה חודשים (עד שהתברר שהממשלה ניצבת על כרעי תרנגולת- ואז היצרנים והיבואנים חזרו לסורם).
צריך להיות הוגנים עם ברקת ולומר שגם לו יש הצלחה שאת מידתה אולי מוקדם לקבוע: רפורמה בתקינה של מגוון מוצרי צריכה, כך שלא יזדקקו עוד לתקינה מקומית, כולל ניסיון לפתוח את השוק לייבוא מקביל. זה מבורך, אבל ההשפעה של הצעד הזה על מחיר סל הקניות שלנו עודנה שולית. "מה שטוב לאירופה טוב לישראל" אולי הוזיל לנו חלק מרכיבי הסל, אבל עוד לא בשיעור מספיק בכדי להוות גורם משמעותי בהפחתת יוקר המחיה.
דרוש שר ערס
ברקת נמנע מלעשות את הדבר העיקרי ששר כלכלה יכול וצריך לעשות: להיות ערס. הסבר: שר כלכלה צריך להכניס לחדר אחד את כל מחוללי יוקר המחיה (למשל את יצרני המזון הגדולים, שניים-שלושה יבואנים ובעלי רשתות קמעונאיות - רווחיהם של כל אלה עלו בחדות בזמן שלנו הפכה הקנייה השבועית בסופרמרקט לסיוט) ולהגיד להם משהו כמו:
"חברים, היכולות שלי אולי לא מוחלטות, אבל אני יכול לעשות לכם צרות צרורות. מצדי שכל תקציב משרדי ילך ליחידות הפיקוח השונות. אני אשב לכם על הזנב עד שתהיו כמו אל קאפונה שנפל בגלל עבירות מס.
אני אצעיד אתכם בשמאל-ימין למשרדי רשות התחרות, אחקור אתכם בכל שבוע, ארים טלפון לשר לביטחון לאומי כדי ששוטרים ירשמו לכלי הרכב שלכם דוחות תנועה ובגדול - ארד לחייכם בכל דרך אפשרית עד שתפסיקו להיות חזירים".
גם אם נסחפנו מעט, רוח הדברים ברורה. במקום זאת הסתפק ברקת במלחמה (מבורכת לכשעצמה, כאמור) במכון התקנים.
מה עושה מי שלא יכול להציג קבלות על עשייה? שולף גימיקים. כמו ההברקה האחרונה של ברקת: "הסל של המדינה".
מהו הסל של המדינה? עזבו אתכם מזיכרונות קולקטיביים מטל ברודי ועד מיקי ברקוביץ', מדובר בסל קניות בן כמאה פריטים (תכף נתייחס להרכב המוזר שלו) שברקת מתכוון להוציא מעין מכרז, במסגרתו הרשת שתתחייב על המחיר הנמוך ביותר שלו, תזכה לקידום מאסיבי ממשרד הכלכלה.
מה כולל הסל? ובכן, לצד מרכיבים חיוניים הוא כולל גם ביסלי, במבה, גבינת שמנת ועוד... וזה, כפי שמתגאה השר, "אחרי עבודת מטה שנמשכה למעלה מחצי שנה".
מה אוכלים העניים?
אפשר כמעט לדמיין את הישיבה: על מרפסת שמש מול הים, בקבוק יין לבן צונן פתוח, קצת גבינות, כמה פירות. "מישהו יודע מה אוכלים העניים?" (כלומר כשהם לא אוכלים ארוחת שף בכנס הבחירות של ברקת שממותג כאירוע הצדעה ללוחמי צה"ל, כדי להכשיר מה שאינו אלא צ'ופר-בחירות) ומתפתח דיון סוער שבמסגרתו מוחלט להכניס חטיפים לסל הייסוד, זאת למרות שבישראל מתים הרבה יותר אנשים בשנה מתחלואה הקשורה לתזונה גרועה מאשר מתת תזונה...
כמובן שמעבר להרכב השערורייתי של הסל (אפשר אולי למתג את זה לא רק כסל של המדינה, אלא כז"ל של המדינה), נראה שמישהו לא חשב כאן עד הסוף.
מאחר שתקופת המכרז היא לחצי שנה, יש פה הזדמנות לרשת גדולה ללחוץ את הספקים שלה, לקדם את המותג הפרטי שלה ולהרוויח קהל עצום שאת הרגלי הקנייה שלו אי אפשר יהיה אחר כך לשנות. לא נתפלא אם את ה"טיפ" למבצע קיבל שר הכלכלה מהאיש שהיה מספר 2 שלו בבחירות לעיריית ירושלים, רמי לוי.
ברקת מתוסכל, אפשר להביו אותו: זו הייתה אמורה להיות בעיניו הקדנציה שתמצב אותו כמספר 2 ליום-שאחרי (הבחירות, המשפט, הפרישה). במקום זה הוא ניצב בדיוק במקום שבו היה, מדשדש עם כמה בכירים-לכאורה (אין באמת כאלה בליכוד) במי האפסים של הסקרים, כשהנתון היחיד שהשתנה מבחינתו מאז כוננה הממשלה, הוא שחלפו קצת יותר משלוש שנים.
אז מה עושים? שולפים גימיקים, כלכלת בחירות טהורה, כזאת "שתחסוך עד 2,000 שקל בשנה לכל משפחה", כזאת שתטביע אותנו בחטיפים, משקאות קלים וגבינות שמנת בכמות כזאת, עד שספק אם מי שיאכל את "הסל של המדינה" יזכה בכלל להגיע לקלפי (בכל זאת מדובר בעשרה חודשים של תזונה גרועה).
בדבר אחד אולי ברקת צודק: מדינת ישראל שיצרו הוא וחבריו בשלוש שנים של אי-תפקוד (אלא אם כן מחשיבים החתמת דרכון דיפלומטי בביקורת הגבולות כעשייה) היא בהחלט כזאת שראויה לסל של המדינה, שרקחו הוא ואנשיו "אחרי עבודת מטה שנמשכה יותר מחצי שנה"...
