אתגר רשת - טיפשי אך לא מזיק - גורם לאנשים להעלות בימים האלה תמונות שלהם מלפני עשר שנים, משנת 2016. ובכן, אבקש להעלות את הרף במעט עם זיכרונות שמלאו להם כמעט 40, כי החורף ההוא של 1986-1987 היה אחד המשמעותיים בחיי.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה גרתי מחוץ לבית, במשך כמה חודשים עד לגיוס (פברואר 1987) והיה לי קר. ה"מקור לקור" היה נעוץ בשתי סיבות: גם פרידה כואבת ממי שהייתה החברה שלי בקיץ הקודם וגם כי גרתי באחד האזורים הקרים בישראל, קיבוץ נאות מרדכי.
מי שמתרעם על הקביעה כאילו צפון עמק החולה הוא אחד הקרים בארץ, כנראה לא התעורר אף פעם בחמש בבוקר בחורף, עת ערפילים מכסים את העמק וקרה גורמת לדשא לנצוץ באור ראשון במעטה של קרח.
עבדתי כמלגזן במפעל "פלריג", מה שאומר שרוב היום ניידתי סלילים של אריגי פלסטיק, מנולי האריגה אל משטחי ענק, לא לפני שציפיתי אותם בעטיפה כדי להגן אליהם בדרך אל הלקוח הכי גדול של המפעל, בלגי או הולנדי (40 שנה, לך תזכור).
כשלא עבדתי, קפצתי לא מעט לקריית שמונה: לאכול פלאפל, לרכוש את הירחונים "כותרת ראשית" או "פוליטיקה" (שהיה בעצם ביטאון "רצ") ובימי שלישי - שתיתי ורקדתי באירוע השבועי הקבוע והפרוע של המתנדבים מקיבוצי האזור. בנוסף ניסיתי לשחק רוגבי בהפועל כפר בלום, באחת מקריירות הספורט הקצרות בהיסטוריה - ובסוף אותו חורף החלפתי את נעלי הבית המשובצות של "המגפר", סמל קיבוצניקי ידוע כמו סיגריות "נובלס", בנעליים האדומות של הנח"ל המוצנח. שלום נעורים, להתראות קריית שמונה.
שער הרחמים
מאז אני נזכר לעתים, לרוב בחיוך, בחורף ההוא - שבו נראתה לי קריית שמונה ככרך סואן. אלה היו ימים טובים לעיר: מלחמת לבנון הראשונה (הבעייתית מהרבה בחינות אחרות), הרחיקה ממנה את הקטיושות שנורו מדרום לבנון, בתחנה המרכזית ירדו ועלו חיילים בדרך לשער פטמה שדרכו נכנסנו ללבנון (ופרנסו לא מעט עסקים, מדוכן הפלאפל שצמוד לתחנה ועד ל"גזלן" הבאגטים של דודה אסתר, סמוך לגדר המערכת), השוק המה קונים, התפוחים זרמו למפעל סיידר הגליל - והעיר נראתה כעומדת לפני קפיצת מדרגה, שלא הגיעה.
נמהר במנהרת הזמן מהחורף ההוא לשבוע שעבר, זה שבו שלף שר האוצר של מדינת ישראל נדבה והעניק לכל תושב קריית שמונה שחוזר לעיר, כרטיס לבזבוזים בעסקים בעירו, כאילו עמד עם מצקת גדולה בידו, בפתחו של בית תמחוי.
אוי ק"ש (במילה אחת, כמו קש), תראי מה זה: ממשלת נתניהו לקחה לך את הביטחון (נתנה לחיזבאללה להתחזק ולהתחמש, אירוע שבנס לא התפרץ כמו 7 באוקטובר צפוני), אחר כך את הבית (פינוי גורף של העיר, כמעט עד אחרון התושבים), אחר כך את הכסף (הלוואי שהיו לעיר מיליארדי שקלים - כמספר הפעמים שבהם הבטיח לה שר האוצר תקציבי שיקום ופיתוח) - ולבסוף גם את הכבוד, שנפרט לכרטיסים-נטענים של נזקקים.
שרה ושררה
אוי ק"ש... כסף מעולם לא היה סימן ההיכר שלך, אבל פעם לפחות היה לך כבוד. גם אותו רמסו, הפכו את תושביך לפליטים ואת עסקיך לקורסים, עד שנעמדו כעניים בפתחו של משרד האוצר.
הסיבות לכך מגוונות, אבל די אם נציין אחת מהן, אולי המקוממת ביותר: ראש העיר המכהן העז להתמודד ולנצח את המועמד האהוב על שרה נתניהו. כן, בדיוק מה שקראתם.
אבל עזבו פוליטיקה נטו, בואו ננסה להתקדם ממנה אל הכלכלה: למרות ההחלטה לייבש את העיר, הבינו בליכוד שזה מתחיל להיראות לא טוב. נכון שתשובי האזור אינם מרובים, אבל כשליכודניקים "שרופים" כמו חלק גדול מתושבי העיר מדגימים איך מתעללת בהם ממשלת הליכוד, זה עלול להשפיע על התדמית. לכן החליטו לעשות מעשה.
המעשה הזה היה יכול להיות שיפור תשתית הבריאות למשל. הוא היה יכול להיות בתחום החינוך, עם הכרזה חגיגית על מכללת תל-חי כאוניברסיטה וחיבור בין שר האוצר שהיה מביא את התקציב הדרוש, לשר החינוך שהיה מביא את האצבעות הדרושות במועצה להשכלה גבוהה.
הוא היה יכול להיות בשיקום וחידוש מתחמי הטק שנבנו בסמוך, כמו למשל המיזם מעורר ההשראה של אראל מרגלית (JVP), שבמרכזו חממה לפיתוח פוד-טק ואגרי-טק, שמשך לאזור קהלים צעירים ומשכילים. הוא היה יכול להיות בלא מעט "חכות" במקום דגים מסריחים בשווי 2,500 שקל לתושב.
רק שהשקעה בתשתיות היא זרה לממשלה הנוכחית ומנועי צמיחה הם משהו ששר האוצר שלה, בצלאל סמוטריץ', בטוח שהם שייכים למכלול של הטרקטורים שחורשים בשדות עמק החולה.
אוי קריית שמונה, שוב הפוטנציאל האדיר שלך נשאר על הנייר, שוב עומדים להפקיר את ביטחון תושבייך כדי שנשיא אמריקאי מיליארדר יוכל לגזור את הקופון על פרויקט הנדל"ן בעזה, שוב יגיעו עסקייך (אחרי שיבזבזו בהם את הנדבה שהעניק שר האוצר לתושבים) לפשיטת רגל. שוב תתחדש בריחת הצעירים, הגירה שלילית של כל מי שיכול.
רק שהפעם המצב שונה, הפעם יצאה העיירה הצפונית לקרב על חייה כשהיא תשושה, כששליש מתושביה לא ממהרים לשוב לבתיהם, אחרי שכולם קיבלו הצצה לחיי הנוחות היחסים באזורים מרכזיים יותר. ביישובים עם בתי חולים, בתי ספר, אוניברסיטאות ואפשרויות תעסוקה מגוונות. הציצו - ונפגעו: קריית שמונה תהיה אולי תמיד בליבם, אבל לגור בה הם כבר לא יחזרו.
בשלהי מלחמת השחרור הוחלט להקים את קריית-יוסף, על שם יוסף טרומפלדור, אחר כך שונה השם לקריית שמונה, על שם שמונת מגיני תל חי, אולי הסמל המובהק ביותר לנרטיב הציוני העמוק ביותר: אין לנו לאן לסגת, אין לנו לאן ללכת אלא קדימה, להציב את המחרשה והמחרטה במקום שבו עובר הגבול.
קריית שמונה אף פעם לא הייתה יישוב משגשג, אבל פעם לפחות היא הייתה נשמת אפה של הציונות.
עד שבאה ממשלה נקמנית ומושחתת, דוגמה לשילוב של בורות וטמטום, של חוסר יכולת עם חוסר רצון - ולא רק שכמעט החריבה אותה, עתה היא מנסה לקנות את תושביה בחרוזים, בכרטיסים נטענים, בכלכלת בחירות עלובה שמציגה את כולם כנזקקים. איכה הייתה קריה נאמנה למשהו שנקנה בנדבה?