בישראל של 2025, עשרות אלפי אזרחים ותיקים חיים בעוני, רבים מהם ללא פנסיה מספקת וללא רשת ביטחון אמיתית. אנשים שעבדו כל חייהם מוצאים את עצמם בגיל זקנה נאלצים לבחור בין תרופות לאוכל. אך זו אינה גזירת גורל, זה כשל מדיניות, כשל בחינוך הפרט מהי כלכלה חופשית ואחראית וכשל תפיסתי של קרנות הפנסיה, שרואות בפנסיה עוד מנגנון תגובתי ולא מערכת למניעה וניהול סיכונים חכמה.
חשוב לומר ביושר: המדינה לא עמדה מנגד. כבר בשנת 2008 נכנס לתוקף חוק פנסיית חובה לשכירים, ובהמשך הורחב גם לעצמאים, במטרה למנוע מצב שבו אזרחים מגיעים לגיל פרישה ללא חיסכון כלל. בהמשך, תחת כהונתו של שר האוצר לשעבר אביגדור ליברמן, בוצעו מהלכים משלימים שנועדו לחזק את היציבות הכלכלית בגיל המבוגר.
המרכזי שבהם היה העלאת גיל הפרישה לנשים, מהלך לא פופולרי אך הכרחי בעידן של תוחלת חיים עולה, שאיפשר לנשים לצבור יותר זכויות פנסיוניות ולהקטין את הסיכון להידרדרות כלכלית בגיל זקנה. במקביל, ניתנו רשתות ביטחון לנשים שנפגעו מהשינוי, ובהן הגדלת מענק העבודה, הארכת תקופת דמי האבטלה ומתן מענקי הסתגלות לנשים סמוך לגיל הפרישה.
בנוסף, שונה מנגנון ההגנה על כספי הפנסיה. במקום שהמדינה תתחייב מראש לריבית קבועה ויקרה לקרנות, נקבע מנגנון שבו המדינה מבטיחה רשת ביטחון רק אם התשואות בשוק נופלות מתחת לרף מסוים. כך נשמרת יציבות החיסכון בלי לבזבז כספי ציבור שלא לצורך.
גם בתחום התעסוקה בגיל מבוגר נעשה תיקון חשוב. הועלה הסכום שמותר להרוויח בלי לפגוע בקצבת הזקנה, כך שעובדים ותיקים יכולים להמשיך לעבוד ולהתפרנס בכבוד בלי להיענש על כך.
כל הצעדים הללו אינם מושלמים, אך הם מבטאים תפיסה אחראית, חיזוק הכלכלה, שמירה על יציבות המערכת והבנה שפתרון לעוני בזקנה חייב להתחיל הרבה לפני גיל הפרישה.
למרות החקיקה, בפועל אלפי עובדים, בעיקר בענפים מוחלשים אינם מקבלים הפרשות לפנסיה כחוק. מעסיקים מנכים כסף ולא מעבירים אותו, או לא מפרישים כלל. האכיפה חלקית, הקנסות לא מרתיעים ורבים מהעובדים כלל אינם מודעים לזכויותיהם.
התוצאה ברורה: אנשים מגיעים לגיל פרישה עם "חורים" של שנים שלמות ללא חיסכון, וגזר הדין הכלכלי נחתם.
גם העצמאים נמצאים בסיכון חריף, חוק פנסיית חובה לעצמאים אמנם נחקק אך בפועל, רבים אינם מפקידים כלל, אם בשל חוסר יציבות כלכלית ואם בשל היעדר ידע. אין פיקוח אפקטיבי, אין ליווי ואין רשת ביטחון. כך נוצר דור שלם של עובדים יצרניים שעלול להזדקן בעוני.
אך הכשל אינו רק באכיפה, אלא גם בהיעדר חינוך פיננסי. מדינת ישראל אינה מלמדת אזרחים כיצד להתכונן כלכלית לעתיד. צעירים אינם מבינים מהי פנסיה, מה המשמעות של משיכת כספים מוקדמת ואיך החלטות בגיל 30 קובעות את רמת החיים בגיל 70. בלי ידע, גם חוק טוב נכשל.
עם זאת, חשוב לדאוג לאלו שעבדו לפני שנולד חוק פנסיית החובה, שילמו מיסים, תרמו למשק וכעת מוצאים את עצמם בלי רשת ביטחון. אמנם כולם מקבלים קצבת הזקנה בישראל אך היא נמוכה ואינה מאפשרת קיום בכבוד. הבעיה המרכזית בקצבת הזקנה אינה רק גובהה, אלא אופן העדכון שלה.
כיום הקצבה מוצמדת למדד המחירים לצרכן, שמודד רק את עליית יוקר המחיה - ולא את רמת החיים בפועל. בפועל, השכר במשק עולה מהר יותר מהמדד, ולכן גם אם הקצבה "מתעדכנת", הקשישים נשארים מאחור: הפער בינם לבין הציבור העובד הולך וגדל, והם מודרים בהדרגה מרמת חיים בסיסית ומכבוד כלכלי.
לאור ההבנה שפלח אוכלוסיית בני הגיל השלישי והרביעי ממשיך לגדול, הפתרון אינו העלאה גורפת לכולם, אלא מודל דיפרנציאלי, קצבה שתשלים הכנסה עד רמת שכר מינימום למי שאין לו פנסיה מספקת ותפחת ככל שההכנסה גבוהה יותר. כך נשמור על צדק חברתי, על יעילות תקציבית ועל עידוד לחיסכון עצמי. במקביל, יש לתגמל אחריות אישית, מי שחסך והגיע לגיל פרישה עם פנסיה גבוהה יכול לוותר על קצבת הזקנה ולקבל במקום זאת הטבות מס ייעודיות (לדוגמא זיכוי במס הכנסה). לצד זאת, נדרש פיקוח אמיתי על הפקדות לפנסיה, חינוך פיננסי מגיל צעיר ועידוד תעסוקה בגיל מבוגר.
חלק בלתי נפרד מהמהלך הוא הסדרת משיכת כספי פנסיה מוקדמת כמשיכה מוגבלת, רק כקצבה חודשית ולא כסכום חד־פעמי כדי למנוע "שריפת" חיסכון ולהגן על אזרחים מפני עוני עתידי.
מהפכת הבריאות והטכנולוגיה: העתיד של הפנסיה
הפנסיה של העתיד לא תיבנה רק על חישובי תשואה - אלא על ניהול בריאות ותפקוד. מחקרים מראים כי גורם הסיכון הגדול ביותר לקרנות הפנסיה אינו גיל, אלא ירידה תפקודית מוקדמת. אדם שמאבד תפקוד לפני גיל 65 עלול לייצר עלות גבוהה בהרבה ממי שחי עד גיל 95 בתפקוד עצמאי. לכן, העתיד שייך למודלים שמשלבים טכנולוגיה ובריאות:
• מערכות שמזהות ירידה בפעילות גופנית או תפקודית ומפעילות תוכניות מניעה.
• שימוש ב-AI לניבוי תוחלת חיים תפקודית, לא רק ביולוגית.
• פנסיה אדפטיבית שמתאימה את החיסכון, ההפקדות והמשיכות לאורך החיים.
• חיבור בין מערכות בריאות, ביטוח ופנסיה ליצירת תמונת סיכון מלאה.
כך, השקעה במניעה ובריאות אינה הוצאה, אלא חיסכון ארוך טווח שמקטין סיעוד, מאריך שנות עבודה ומייצב את הקרנות.
רק שילוב של רשת ביטחון חכמה עם אחריות אישית יאפשר להזדקן בכבוד, מבלי להפוך את הזקנה לעונש כלכלי על הפרט או לנטל כבד על המדינה. בסופו של דבר, עוני בזקנה אינו גזירת גורל אלא תוצאה של בחירות. והאחריות משותפת לכולם.
הכותבת ד"ר יעל בנבנישתי, גרונטולוגית ומשנה למנכ"ל אינשוטרק ישראל