ואלס להגנת הקומבינה: הגיע הזמן להעיף אותם

בימים שבהם היו הטרדות מיניות בגדר טאבו, כתבה נעמי שמר שיר נפלא שכתוב כולו בקוד: "ואלס להגנת הצומח".

השיר הפך ללהיט ב-1967 כאשר נכלל בתכנית "הנח"לאים באים" של להקת הנח"ל (עם שלום חנוך וששי קשת), מדורת השבט של אותם ימים - ומאות אלפי ישראלים פזמו לעצמם בהנאה את השיר שהוא כביכול על פרחים מוגנים ושמורות טבע, ולמעשה על הנערה הצעירה שמביטה סביבה ולא מבינה איך "רק עלי אין החוק משגיח, רק עלי איש אינו שומר".

למה נזכרתי דווקא השבוע בשיר הזה? בעקבות תחקיר של חדשות 12 ועומרי מניב אודות הנעשה ברשות שדות התעופה. העניין כאן אינו פנחס עידן, יו"ר רש"ת - ולא הנפוטיזם שפשה ברשות, שבה איש אינו יכול לגעת אחרי שעובדיה היו לקבוצת לחץ בליכוד. העניין הפעם הוא אנו, הציבור.

הכוונה היא לציבור שאין לו זיקה וקשר אל אחת מקבוצות הלחץ: הוא לא עובד באחת החברות שוועדיהם מטילים את אימתם על הפריימריסטים בליכוד, הוא לא מקושר לרשות המקומית, אין לו קשר ללשכה של האלוף שידאג לשיבוץ ולא לשופט שידאג למינוי, אין לו קרבה לחבר הכנסת שימליץ ולא למבקר שיאשר.

האיש הזה, שהוא אתם ואני, מעולם לא הרים טלפון בבקשה ל"חבר שיסדר", לא "התמודד" במכרז שנתפר במכוון למידותיו, לא "שיפץ" קורות חיים כך שיתאימו לדרישות תפקיד כזה או אחר ולא שלח את ידו בקופה הציבורית. להפך, הוא רק ממלא אותה מדי חודש, כשהוא מביט בעיניים כלות אחר אחוזים ניכרים משכרו שמזינים גדודים של אוכלי חינם. לאיש הזה נמאס, אבל אין מי שיהדהד את זעקתו.

החיילת המשוחררת שלי נקלעה השבוע לאחד ממשרדי הממשלה כדי להסיר איזה רישום. שעה וחצי שבהם בילתה באחת הלשכות הדרומיות של המשרד (בסמוך לבסיס בו השלימה שירות מילואים אליו השתחררה מהסדיר), הספיקו לאישה הצעירה כדי לקלוט עם מי יש לה עסק: "היה מגעיל. היו שם אולי עשר פקידות מיותרות ובכל זאת שום דבר לא עבד", כך סיכמה את החוויה - ואבא שלה הוסיף: "ברור, צריך לתת פרנסה לכל הקרובים של המקורבים. ברוכה הבאה לאזרחות בתי".

בחלק מהשבועות האחרונים תיארתי כאן את קורותיי במשרד הרישוי ושימשתי לפה למי שעברו חוויה "שונה אך דומה" במשרדי הביטוח הלאומי ובמשרד הפנים. יש פעמים שמדובר פשוט בניהול מקומי (מישהו נתן לי טיפ קטן: לסדר איזה עניין בלשכת רישום האוכלוסין של משרד הפנים בבני ברק - ואני יכול להעיד שהתקבלתי בזמן קצר, קיבלתי שירות בתוך זמן סביר - והפעולה שלשמה באתי בוצעה לשביעות רצוני המלאה), יש פעמים אחרות שבהם מדובר במערכות שיודעות איך לתקתק את העבודה.

כאן אציין לטובה את משרד המשפטים (שלא ניתן לחשוד בי שאני אוהד את השר הממונה עליו), שאליו פניתי בניסיון לקבל צו-ירושה - קיבלתי הסבר מפורט איך לבצע את ההליך המקוון, השלמתי אותו ונעניתי בטיפול מהיר ומקצועי.

רק שאלה הם היוצאים מן הכלל במשרדים רבים שבהם עובדים יודעים שהם מוגנים, אפילו אם יתרשלו בעבודתם.

חבר סיפר לי סיפור על איך הועסק פעם באחד הנמלים הגדולים. אחד המנהלים ביקש ממנו לבצע מטלה לגיטימית, אבל הוא - מוגן על ידי הוועד, סירב. כתוצאה מכך הוא הועבר מתפקידו, אבל מאחר שלא ניתן היה לפטר אותו בלי הסכמת הוועד, קיבל במשך שנים שכר מבלי לעבוד כלל.

הוא היה מגיע לנמל בבוקר, מחתים את הכרטיס, יוצא לעבוד ב"שחור", חוזר לעת ערב ומחתים שוב את הכרטיס. לא אחת אירע שאיחר לחזור מהעבודה ב"שחור" - ויצא נשכר: נרשמו לו שעות נוספות. כך היה במשך שנים, עד שבמסגרת איזו תוכנית ייעול הוצע לו מענק פרישה מפתה, אם יואיל לעזוב את העבודה.

אעיד ממקור ראשון שלא מדובר באיש רע, הוא פשוט נקלע לסיטואציה שאפשרה לו לנצל כהוגן את המערכת - ויתכן שאם כל הפארסה הזאת לא הייתה מתקיימת על חשבוני, גם אני הייתי צוחק.

ועתה, בפרפרזה על השיר היפה של נעמי שמר, שירו אתי: רק עלי אין השר משגיח, רק עלי אין ועד עובדים ששומר, לו הייתה לי, נניח, קומבינה, אז היה מצבי אחר!

אנחנו נמצאים בשנת בחירות שבה כל הפוליטיקאים מאמצים אידיאולוגיה: הבחירות גורליות, אמורים לנו - וממלאים את ראשינו בשטויות על ערבים וביטחון, על שוויון בנטל ויוקר המחיה, אבל האמת היא שברוב המקרים מדובר במסכות שנועדו לכסות על אינטרסים אישיים, על אהבת כסף וכוח שחוצה מחנות, מפלגות ואפילו דתות ואמונות.

זה לא אומר שאין מה לעשות, צריך להחליף את השלטון. לא בגלל "שלום" מדומה לעומת "ביטחון" כמס-שפתיים (ממילא כל ההחלטות החשובות מתקבלות בוושינגטון, כפי שלמדנו לאחרונה), אלא בגלל שקברניטי המדינה הזאת איבדו כל רסן. בגלל שמפלגת השלטון הפכה לנשלטת על ידי קבלני קולות, מטעם ועדי עובדים כוחניים או מטעם משפחות פשע.

בגלל שלחמדנים החדשים, שאין לי אשליות בנוגע לאופי של רובם (למה רק "רובם"? כי יש כמה צדיקים אפילו בסדום הפוליטית שלנו) ייקח קצת זמן לבסס ביטחון כמו שיש היום לחלק מהשרים והח"כים מהקואליציה, כך שאולי נזכה מהם למעט יחס ענייני לפני שישקעו עמוק מדי בכיסאות עור הצבי.

עזבו אותכם מחוק השתמטות שנגדו מוחים מי שפטרו משירות גם במשמרת (הקצרה) שלהם, מקשקושים על מזוודות כסף (שהעבירו כולם בתמורה לשקט שהתברר כרצחני) ומבדיחות על חשבוננו אודות ציר פילדלפי כסלע קיומנו - מפי מי שפותח לרווחה את מעבר רפיח, אחרי שמאות חיילים שילמו בדמם.

אל תאמינו לאף מפלגה, היו נאמנים לעצמכם, אלה שעליהם אין החוק משגיח, אלה שעליהם איש אינו שומר. החליפו את השלטון בכל ארבע שנים - כי רק כך אולי יבינו רודפי השלמונים והשררה שמוכרחים לשנות לא רק את השמות, אלא את השיטה.