טוב על הלב: בהחלטה אחת קטנה הרווחתי חופשה שנתית ביוון

אנשים הולכים לשוק מכל מיני סיבות. אם אתם מאלה שהולכים כדי לנשנש משהו באחד הדוכנים שהיו פעם בסטות של פירות או ירקות והפכו לדוכני אוכל, הרי שאתם פטורים מהקריאה של השורות הבאות.

כך גם אם אתם מאלה שבאים אל השוק כתיירים, כדי לספוג אווירה, אולי גם לקחת הביתה כמה תותים, שקית עם תפוזים או עגבניות שרי מתוקות כסוכרייה - לדבר על זה קצת עם החברים ביום שישי בערב - ולשוב לשוק רק בעוד שנה.

לעומת זאת, אם אתם מאלה שחשובה להם כל עגבנייה שתיכנס לפה של הילדים שלכם, כאלה שאוהבים לבחור את המלפפונים שלהם אחד-אחד, שיודעים שצרור ירוק של פטרוזיליה מהשוק יחזיק להם בבית לאורך כל השבוע, ובעיקר - סולדים מהירקות-פלסטיק שמוכרים לכם בסופרמרקט (אלה שגם כשהם נראים יפים אין להם טעם ואין להם ריח). בואו איתי ואתן לכם תקווה.

קודם כל, נעים מאוד: גם אני, ממש כמותכם, שייך למין בסכנת הכחדה, זן הולך ונעלם של אנשים שלפחות פעם בשבוע ייטלו עגלת קניות ויסורו השוקה: מירקות חיים ועד לפירות יבשים, מגבינות מעדנייה ועד לחמוצים במשקל, מהמאפייה ועד לקצבייה - שוק עושה לי טוב על הלב.

בשנים האחרונות הולכים השווקים בישראל ומשנים את פניהם: בעידן שבו זמן שווה כסף ויציאה אל השוק כרוכה בהזזה של הרכב, חיפוש חנייה וכמובן, שיטוט בין הדוכנים לבחינת ובחירת הסחורה הכי יפה, הולך השוק ושוקע לאיטו.

מי עולה במקומו? האונליין - שירותי המשלוח שמאפשרים בקליק אחד לשחזר את ההזמנה מהשבוע שעבר ולקבל את המצרכים עד הבית בלי לצאת ממנו.

תהיו מה שתהיו: ליכוד או לפיד, ביבי או איזנקוט, סמוטריץ' או ליברמן, רק תגידו לי דבר אחד: אם אתם לא יוצאים מהבית, לא אוכלים פרי בעונתו וירק בשיא רעננותו - ועושים סלט מעגבניות שהגיעו אליכם באונליין, איך לעזאזל אתם יודעים אם קיץ או חורף בחוץ עכשיו?

איך תתפסו את שלושת השבועות היחידים בשנה שבהם כדאי לאכול משמש (יאללה, מה אני מנסה לשחק אותה אליעזר בן יהודה: מישמיש!), איך תדעו שהחציל עכשיו יפה כל כך עד שלא תמצאו בו אפילו גרגר אחד מריר כמו הייטקיסט שקונה ירקות באפליקציה, איך תדעו שאנחנו בשבועות האלה בשנה שהקולורבי עגול וחלק ומפוצץ טעם עד שמספיקה לו טיפה אחת של לימון ושניים-שלושה גרגרי מלח כדי להפוך אותו לנשנוש בריא פי מיליון מהקורנפלקס בצבעים של פירות שהילדים שלכם מנשנשים עכשיו מול בובספוג?

אוקיי, נסחפתי ואולי גם הסברתי למה אני מקדיש כשעתיים בכל שבוע נתון לשוק, אבל למה עברתי לתקווה? זה התחיל כמעט במקרה, באחת הפעמים שבהן קפצתי לאכול בורקס מים טורקי בסמוך לשוק - ומאחר שכבר הייתי קרוב לשוק התקווה, נכנסתי בשעריו.

מה אומר לכם חברים? הצצתי ונפגעתי: שוק רחב ידיים שיש בו הכול. סחורה יפיפייה ובעיקר מחירים נוחים. מה זה נוחים? בערך 30% פחות משוק הכרמל - ויש מקרים שההפרש גבוה אפילו יותר, בואכה חצי-מחיר.

כלומר, למישהו כמוני שביקור שלו בשוק מגיע בקלות ל-500 שקל, מדובר בחיסכון של 150 שקל לשבוע, 750-600 שקל בחודש, כ-7,500 שקל בשנה, מה שאומר אחלה חופשה זוגית ביוון, למשל - וזה רק בגלל שהחלטתי לנסוע עוד כמה קילומטרים ולא לקנות מתחת לבית (אני גר ברובע שבין כרם התימנים לחוף הים בתל אביב).

אז נכון שאני צריך להתנייד על האופנוע כדי להגיע לתקווה ונכון שלמצוא חניה אפילו לקטנוע על רחוב האצ"ל עלול לעיתים להיות חוויה מאתגרת, אבל כשהסל מלא ואני מתיישב לבירה ב"סאלוף" - שילוב מקסים בין מאפייה, מסעדה וחמארה, אני שוכח מהמרחק ופשוט נהנה מהחיים.

וזה קצת כיף וקצת שובר את הלב בעת ובעונה אחת. כי שוק הכרמל היה הבסיס שלי מאז שהתחלתי לקנות את האוכל שלי בעצמי, כי הכרתי בו כל דוכן וידעתי בדיוק לאיפה ללכת ומה לחפש: מחנות הגבינות בפינת רחוב פרנקל ועד לתמרים מג'הול אצל עמרני.

רק שהיום, במקום אנשים עם סלים ועגלות, מפרידים בין אלה לאלה מאות נערי "תגלית" (ברוכים הבאים אחים שלי, יהודים צעירים מרחבי העולם - רק למה להיתקע באמצע השוק?) ועשרות דוברי צרפתית שמוכנים לשלם כל סכום תמורת סחורה יפה (אני בעד, אבל רבאק - הרמתם את המחירים לשמיים).

הקונים הפשוטים כמוני, נדחקים הצידה לטובת מה שהופך מיום ליום משוק למיזם תיירותי-קולינרי שמתקרב כבר למצבו של שוק מחנה יהודה, תהיה נשמתו צרורה בזיכרון הקונים - שהפך למסעדה אחת גדולה, שהמנה העיקרית בה היא שניצל בחלה.

לתחושתי אני ממש לא לבד. כמעט בכל שבוע אני פוגש בשוק התקווה פנים שראיתי בעבר בין דוכני הכרמל. אז אולי בכדורגל העיר הזאת שייכת לאוהדי מכבי והפועל, אבל בדרבי בין שוק הכרמל לשוק התקווה: בני יהודה מפרקת את שמשון לחתיכות! להתראות הכרמל, שלום שוק התקווה.