תורת המספרים: חצי מיליון מצביעים חדשים בדרך לשנות את פני המדינה

אחת הבעיות עם אזהרות, כמו בסיפור על הרועה המסכן ההוא שצעק "זאב, זאב", היא שכל עוד אתה צועק, נוזפים בך על שאתה מעורר בהלת שווא, אבל כשהאסון מפניו התרעת יהפוך למציאות, כבר יהיה מאוחר מדי.

למה אנחנו סופרים כבשים? כי מאחורי חוק הפטור מגיוס מתחבא משהו גדול הרבה יותר מהאיום החמור של חוסר בכוח אדם בצבא ההגנה לישראל. כתבה ששודרה בחדשות סוף השבוע (קשת 12, הכתב דני הכט) סקרה את פרופיל מי שיצביעו לראשונה בחייהם בבחירות לכנסת שיתקיימו בעוד מספר חודשים (נכון לעכשיו, בעוד כשמונה חודשים, אבל אפשר שיוקדמו).

מדובר במחזור ההצבעה הראשונה הגדול בתולדות מדינת ישראל: קרוב לחצי מיליון צעירים וצעירות, שמשקלם האלקטורלי הפוטנציאלי הוא כ-17 מנדטים.

הנתון המדהים בסקר שבדק את עמדותיהם לקראת הפעם הראשונה שבה יעמדו מאחורי הפרגוד (בכללי: יותר ימניים מהוריהם, בעלי זיקה גדולה יותר לטקסי הדת והמסורת, צורכים יותר חדשות מהרשתות החברתיות ופחות מאמצעי תקשורת ממוסדים ומוכרים), הוא 11% שיצביעו למפלגה השנייה בגודלה בקרבם (הראשונה היא הליכוד עם כ-20% מהקולות). מסוגלים לנחש?

מי שענה "יהדות התורה" צדק: המפלגה החרדית הלא-ציונית זוכה ל-11% תמיכה, כמעט שני מנדטים מקולות המצביעים החדשים (!). לנתון הזה יש השלכות רבות על החברה הישראלית, השוויון בנטל הביטחוני ועוד. מפתה מאוד להתייחס לנקודות החשובות והמעניינות האלה, אבל אנחנו ננסה להישאר במגרש הכלכלי.

במונחים כלכליים מדובר בפצצת זמן. לא פוטנציאלית, אלא מתקתקת חזק שחייבת להחריד כל אזרח ישראלי, בין אם דעותיו הן לימין או לשמאל. מדובר (בהכללה כמובן, אבל לא בהגזמה) באנשים צעירים, שקרוב למחצית מהם לא מתכוונים לעבוד. בקרב אלה שכן עובדים, נכללים עובדי מדינה, המערכות המוניציפליות או מערכת החינוך. מי שמשתכר כתוצאה מעבודה בשוק הפרטי, נמנה לרוב על בעלי ההכנסות הנמוכות. למה? כי היעדר לימודי ליבה, מוביל לאי כניסה למעגל ההשכלה הגבוהה, תנאי מקדים לקבלה לרוב המשרות שהכנסה נאה בצידן.

מיותר לציין שרק בודדים מתוכם, אם בכלל, יהיו מי שמכניסים כסף למדינת ישראל, מספקים לה הכנסה ממסים ומשרות לאחרים: תעשיינים, חקלאים, יצואנים - שלא לדבר על יזמי הייטק.

לעומת זאת, בקרב שיעור נתמכי השירותים (והתקציבים) הסוציאליים של מדינת ישראל, שיעורם יהיה גבוה בהרבה מחלקם היחסי באוכלוסייה. כבר היום זה כך - וזה רק ילך ויחריף.

הכנסה פחותה למדינה כתוצאה ממסים כבר אמרנו, אבל לצידה גם הכנסה פחות מארנונה, מסי חברות, מסים על רווחי הון. ובצד ההוצאות: יותר תשלומי ביטוח לאומי, קצבאות ילדים, הבטחת הכנסה ועוד.

ייאמר מיד: זכותו של כל אדם לחיות על פי אמונתו וערכיו. זכותו של ציבור לבחור בחיי דלות שיש בהם (לכאורה או הלכה למעשה) עושר רוחני. אני האחרון שאמחה על כך. רק שבניגוד לשירות צבאי שהוא כורח השעה ושייך לוויכוח אחר, שמערב ערכים מנוגדים (ערבות הדדית שמתקיימת מכוח הגיוס השווה מול לימוד תורה), הרי שעם המספרים קשה להתווכח: האמת שלהם היא חדה וכואבת: פחות משלמי מסים (באחוזים) יצטרכו לתמוך באוכלוסיית נזקקים שרק תלך ותגדל.

את התהליך הזה אפשר להגדיר בצמד המילים "בכייה לדורות". אפשר היה להניח שמדינת ישראל, שצופה למרחוק באיומים קיומיים מסוג אחר (למשל וכמובן להבדיל, הפצצה האיראנית למשל), תנסה לנטרל את הסכנה החמורה והוודאית הזאת.

אלא שהממשלה לא רק שמתעלמת מהצפוי לנו בעתיד (מחסור ביזמים, רופאים, מדענים, מהנדסים ועוד), היא אף מעודדת את המגמה: מילא שהיא מתעלמת מקיומם של בתי ספר שאינם מכשירים את בוגריהם לעתיד מקצועי במדינה מתקדמת, כפי שישראל שואפת להיות, היא מתגמלת אותם ביד רחבה, מממנת הן את משתמטי הדור הבא והן את מי שנדונו למשרות דלות השכלה - פושטי יד ולא לובשי מדים.

הן ברור לכל שהמיליארדים הרבים שמוקצים כבר עתה לחינוך החרדי רק ילכו ויגדלו באופן טבעי, ובקשר ישיר עם מספר הלומדים בהם.

לא מעט ועדות מיוחדות שבדקו את הנושא מצאו שמדובר בפצצת זמן כלכלית-חברתית. שנושא השוויון בנטל, או ליתר דיוק היעדרו, הם אולי אצבע כואבת במיוחד בעין, אבל מה שהרה גורל באמת הוא הסללתם של מאות אלפים שמספרם הולך ורב, לחיים על חשבונם של מי שמשקיעים בהשכלתם ועתידם הכלכלי, שמספרם הולך ומתמעט.

הבטחתי לנסות שלא לשקוע בדיון שאינו כלכלי. לכן אשאיר את הדיון החשוב לכשעצמו בנושאי ביטחון (גיוס לצה"ל) או חברה (חוסר חיבור לאתוס הציוני, ג'ינס כפריצות והשכלה רחבה כביטול תורה) למדורים אחרים, ואזעק מעל כל גבעה רק "זאב", כי אפשר שכאשר הוא יגיע -והוא בוא יבוא, נהיה כבר חלשים מדי, מועטים מדי, מותשים מדי מכדי לעשות מעשה.

הנה לכם עוד סיבה לכך שממשלת חירום ציונית היא צו השעה: על שטחים ושלום נסתדר בינינו בסוף (ממילא כרגע אין עם מי או על מה לדבר), בין תוואי כלכלי וחברתי יותר או ליברלי ותחרותי, כבר נמצא את שביל הזהב. על נושאי דת ומדינה נמצא פתרונות בהסכמה, אפילו על סוגיית ליבה כחוקים שישנו את מערכת המשפט נוכל להתפשר, אבל מערכת כלכלית שתתמוטט, יהיה קשה מאוד לשקם.

חצי מיליון צעירים ילכו בפעם הראשונה אל הקלפי בעוד מספר חודשים, מספר חסר תקדים. הנתון המעודד הוא שכמעט כל מי מבניהם שלא יצביע ליהדות התורה (בין אם הוא עומד לתת את קולו לעוצמה יהודית של בן גביר או לדמוקרטים של יאיר גולן), מציין את אי השוויון בנטל כנושא שעומד בראש מעייניו,

האם נדע להציל את עצמנו מהסכנה הזאת או שמא רק רואי שחורות יצעקו "זאב, זאב", עד שאת הנעשה לא נוכל עוד להשיב?