לבנק לאומי יש הכי גדול, יותר מכל הבנקים. הכוונה היא לרווח שמבצר את מעמדו כבנק הגדול בישראל, תואר שהוא חוגג בפרסום שלו. האמת? עיני לא צרה - ובהמשך יהיה אפילו הסבר למשפט האחרון, הלא-ישראלי בעליל (ועוד בתקופה שבה מצווה עלינו להיות פטריוטים).
נניח לרגע בצד את בנק לאומי ורווחיו האדירים בשנת 2025, לא לפני שנגלה שהם חצו את רף 20 מיליארד השקלים, סכום שיש הרבה מה לומר עליו, אבל אנחנו נסתפק ב"וואו!".
מסניף הבנק לשוק הכרמל (הדרך ההפוכה מהמסלול שעושים פוליטיקאים שקודם הולכים לשוק לקושש קולות ואחר כך חוגגים בבנק, לאו דווקא לאומי): הטקסט הזה נכתב דקות ספורות אחרי שחזרתי מסיבוב של בוקר בשוק. יש לי הרבה טענות לשינויים שעוברים על שוק הכרמל בשנים האחרונות (מדוכני תוצרת חקלאית לפוד-קורט של דוכני מזון מהיר), אבל היום חשתי בעיקר הזדהות.
דוכני המזון במהיר, ברובם, עומדים בשיממונם. מעט מאוד אמיצים או מטומטמים, כמוני, משרכים את דרכיהם בין הדוכנים שכן פתוחים והלב יוצא אל הסוחרים שמביטים בתוגה בירקות המבשילים בואכה נרקבים על המדפים.
אצל עמרני אני רוכש גרגרי חומוס מהזן המכונה "בולגרי", למרות שכלל לא בטוח שאכין חומוס ביתי לשבת (בכל מקרה, יהיה נחמד אם תזכירו לי מחר להשרות אותו במים). למה? כדי לפצות במשהו על הקונים שנשארו בבית.
בין השוק לשוק ההון
בקצבייה של לוי, שמול דוכן הדגים שגיליתי רק לאחרונה, אני קונה גם עוף, למרות שלא בטוח שאכין את הקדירה של ירכיים בבישול איטי עם פריקי מתובל - ובמעדנייה ליד ליצ'י-מרקט, במורד השוק (סליחה ומחילה מאלי מ"כרמלה" על שפסחתי עליו הפעם, אבל יש לו שירות משלוחים, הוא יסתדר), אני רוכש מהמוכר הערבי המבוגר גבינת עיזים וקופסה גדולה של זיתים סורים, כי מתחיל להתגבש לי כיוון לארוחה.
השוק, אחד המקומות השמחים-תמיד עצוב היום. אוכל יש בשפע, זה רק התיאבון שלא משהו. ושלא תבינו לא נכון, זו לא תוגה של ממש, שכן ברור שצריך לשמוח (אם אכן מאמינים לגרסה היחידה שאנו שומעים כרגע, הישראלית-אמריקאית) שאיום קיומי מוסר מעלינו בואכה שינוי אפשרי באקלים הפוליטי של המזרח התיכון, אבל בשביל ליהנות מהשינוי, צריך גם להתפרנס, לא?
מה הקשר בין הצורך הזה לרווחי השיא של לאומי? מיד, אבל קודם כל כפיים לבנקאים, האנשים שיש לנו אליהם, בדרך כלל, טענות. כן, הם גובים מאתנו ריבית חובה גבוהה על יתרת החובה שלנו ומשלמים ריבית נמוכה בהרבה על יתרת הזכות. כלומר - הגיוני שכך יהיה, בעסק שייעודו הוא לסחור בכסף, אבל לא עד כדי כך.
יתרה מזאת, חלק גדול מהפרסומות שבהן מספרים לנו הבנקים עד כמה הם טובים לזולת - מקשישים עריריים ועד לפצועי צה"ל, מיח"צנות פעילות למען הקהילה שהם מחויבים לעשות,. ועדיין, אם כבר מישהו צריך להרוויח על חשבוני, אני מעדיף שיהיו אלה הבנקים.
למה? כי רוב מניות הבנקים הגדולים מוחזק על ידי הציבור (כלומר דרך קרנות הפנסיה שלנו, למשל), כלומר, אנו נהנים מהרווח וכאשר מוסיפים לכך את העובדה ששכר הבכירים במערכת הבנקאית הוא מוגבל בחוק, נובע מכך שיש גופים חמדניים הרבה יותר (בראשם מדינת ישראל, על סדר העדיפויות הדפוק שלה), שלא בא לי שיתפרנסו על חשבוני.
משק חזק, אזרחים חלשים
אגב הגבלת שכר מנהלי הבנקים. זוכרים איך הפחידו אותנו שתקרת השכר תפלוט אנשים טובים מהמערכת החוצה? ובכן, לא רק לאומי כבר לא יודע מה לעשות המיליארדים, אלא גם כל המתחרים שלו במערכת הבנקאית.
אז נכון שמה שהקפיץ את המספרים היא סביבת הריבית הגבוהה ששיחקה לידי המערכת הבנקאית, אבל גם אם מנטרלים את הנתון המרכזי הזה מהמשוואה, אפשר לקבוע (בלשון המעטה) ששום בנק בישראל לא נמצא בסכנת קריסה...
ובכל זאת, נדמה שמשהו פה קצת לא בסדר. הבנקים סופרים עשרות מיליארדים, אבל מה זה אומר עלינו, הלקוחות שלהם? האם מצבנו הכלכלי הוטב ביחס ישר לרווחים הגדולים של מי שמחזיקים בכספנו?
אוהבים לפמפם לנו שהמשק חזק. זה נכון - המשק הישראלי הפגין ביצועים נדירים נוכח התלאות שפקדו את המדינה בשנים האחרונות. אומרים שההייטק, בדגש על הסייבר, לא מפסיק להכניס כסף - גם זה נכון. מצביעים על רווחי העתק של התעשיות הביטחוניות - וזה באמת נהדר לשמוע, בלי ציניות. ומה תגידו על הבורסה? טילים מתעופפים לכיוון העורף הישראלי והבורסה נצבעת ירוק. באמת כל הכבוד.
אלא שמי שהרגיש "אבל" מתקרב, צודק. כי אותי לימדו שחוסנה של שרשרת נקבע על פי החולייה החלשה ביותר שלה, ולנו יש לא רק חוזקות אלא גם כמה חוליות רופפות.
אני בכוונה לא נכנס לפוליטיות שבהם, כמו גידול מטורף בתקציבי המגזר הלא-יצרני, נסיגה של מערכת החינוך (שהצמיחה את כל מומחי הסייבר ומהנדסי הטילים) ושחיקה בערכים הליברליים שהם תנאי סף להצמחה של יזמים, מדענים, רופאים ומהנדסים.
מה שאני חותר אליו, אפרופו רווחי השיא של הבנקים, הוא העובדה שהעושר מהם, מהבורסה, מההייטק, מהסייבר ומהתעשיות הביטחוניות לא מחלחל מספיק מטה.
סגור לרגל מלחמה
והזרזיף הדק של מה שכן מחלחל, נעצר בכל פעם שסוגרים פה את המדינה לרגל אירוע ביטחוני, חשוב וחיוני ככל שיהיה. כי אם ההייטקיסט לא יכול ללכת למסעדה, עשרה אנשים ישלמו במשרותיהם. אם הוא לא יכול לארח כאן קולגות מחו"ל, יסבול גם ענף התיירות.
ואם אדון בכיר או גברת בכירה בבנק לא יכולים ללכת למספרות סגורות (למשל), למעצב השיער לא יהיה איך לשלם משכנתה בחודש הבא.
ואת הטיעון הזה אפשר להרחיב הלאה, אל כל זוקפי- הגב-בכוח האלה שמטיפים לנו כל הזמן כמה חשוב להקשיח את העורף ולתת גב לצה"ל ולממשלה שנלחמים כדי להסיר מעל כולנו איום דמוני.
אני לא מזלזל בדרישה הזאת, בחיי שלא. חשוב מאוד להפגין חוסן אזרחי. אלא ש"להישאר בחיים" במובן של לשרוד, הוא אמצעי ולא מטרה (למרות שאצל היהודים יש קצת בלבול בנושא הזה). המטרה היא לחיות טוב. כן, לחיות הוא התנאי המקדים, אבל רק אם חיים בטוב, אפשר לשמוע "הגעת ליעד".
למשל פורים השנה: מצד אחד ברור שצריך לשמוח בדרכים קצת שונות, לחגוג עם הילדים המרחב המוגן, לערוך מסיבות בחניונים שהיו למקלטים ועוד. מצד שני, לרקוד בחניון ולא במועדון, אלתור נאה ככל שיהיה, הוא חצי-כוח. במקרה הטוב.
כאשר מצרפים את זה לשנתיים וחצי עם מעט מדי רגעי שמחה (למעשה היחיד שהיה שלם היה חזרת כל החטופים החיים למשפחותיהם), מתקבלת תמונה קצת עגומה, כי גם אם נניח לרגע שאנחנו מנצחים ניצחון גדול באיראן, הרי ככל שאני שמח (באמת) שהמדינה שלי מנצחת, מה זה עוזר אם אני, האזרח, רק מפסיד?
והוא הדין לגבי הבנקים: הסברתי כאן למה אני דווקא מאלה שמפרגנים-יחסית לרווחים שלהם, אבל מה יוצא לי מאלה, אם אני (בשבתי כמייצג לרבים מאזרחי ישראל) לא מסוגל לסגור את המינוס?
רוצה לומר: מגיע לבנקאים להרים כוסית באירוע הסיכום של 2025, עוד שנה מצוינת עם רווחי שיא, אבל אחרי שהם גומרים לספור את הבונוסים, רגע לפני שהם מניחים את גביעי השמפניה על המגש של המלצר שחולף ביניהם, אני מציע להם שיביטו לו בעיניים. אם הן עצובות, הרי שיש להם גם סיבה לדאגה.