הממיר נשאר בכפר עזה ב-7 באוקטובר, הוט איימה בתביעה

בשנת 2021 עבר יוחאי אברהמי לכפר עזה בעקבות שירותו כמפקד בקבע. לפני 7 באוקטובר, ניצל את העובדה שהיה בין תפקידים, טס לחו"ל, והוזעק ארצה לשוב לתפקידו הקודם לאחר שמחליפו נהרג בקרב.

"ישר מהשדה נסעתי לבסיס ולא הצלחתי להגיע לכפר עזה עד פברואר. את פינוי הדירה שלי, שהייתה בשכונת "הרצפות הירוקות", 100 מטרים משכונת הצעירים ונפגעה מרסיסים וירי, עשתה חברת פינוי. ההרס היה גדול, הסלון היה הפוך, וחוץ מבגדים וכמה דברים קטנים לא לקחתי משם כלום. מס רכוש פיצה על הכל".
מייד אחרי השחרור טס יוחאי לחו"ל לחצי שנה, ובעודו שם התחיל לקבל הודעות מהוט, שיש לו חוב של 130 שקלים. כשחזר לארץ לפני חודשיים, התחיל לקבל שיחות מהחברה, בדרישה לשלם את החוב. הוא ענה בנימוס פעם, פעמיים, ארבע, בכל שיחה הוא מסביר מה קרה, הנציג מגלה הבנה, מבטיח שהחוב יבוטל וחוזר חלילה. כשנשבר לו החליט לחלוק עם העולם את התסכול וצייץ את הטקסט הבלתי יאמן הבא:

"נציגה: היי שלום מדברת x ממחלקת הגבייה של הוט אתה חייב לנו 130 שקל על ציוד.
‏אני: היי x, זו הפעם ה-5 שאתם מתקשרים בעניין.
‏נ: כן זו התראה אחרונה לפני תביעה.
‏א: על איזה כתובת החוב?
‏נ: כפר עזה
‏א: ומתי התנתקתי?
‏נ: אוקטובר 2023
‏א: ולמה לא החזרתי את הציוד לדעתך?
‏נ: לא יודעת, אולי שכחת?
‏א: אני אגיד לך מה נעשה. את תחשבי רגע על השיחה הזאת, שזו כבר הפעם החמישית שאני עושה אותה עם נציג שלכם ולאחר מכן את תשלחי לי הודעה שהחוב מבוטל ותגידי למנהל שלך שאם תתקשרו שוב בנושא אני אקליט את השיחה ואעלה אותה לרשת".

אם היה מדובר בתקלה נקודתית, היינו אומרים, קורה. לא נורא. אלא שהסיפור הזה זרק אותי לשנת 2012, כשחמותי, חסיה, לקוחת הוט נפטרה. כמה ימים אחרי מותה התחלתי לקבל טלפונים מהוט. וזה הלך ככה:
"שלום, חסיה?".
"לא, חסיה נפטרה".
"מדבר נציג הוט. אנחנו בדרך להתקין לה קו אינטרנט וטלפון".
"היא כבר לא זקוקה להם, כמו שאתה בוודאי מבין. אולי, אם אנחנו כבר מדברים, תנתקו אותה?".
"אנחנו משתתפים בצערכם. העניין יטופל".

יומיים אחרי תום השבעה הנייד שוב מצלצל.
"שלום, חסיה?".
"לא, חסיה נפטרה".
"מדברים משימור הלקוחות של הוט, הבנתי שאתם רוצים להתנתק. אפשר לדעת למה?".
הסברתי בסבלנות וציינתי שעד כמה שאני יודעת, הוט טרם רישתה את גן עדן.
"אה, הבנתי", אמרה הנציגה החביבה, "משתתפת בצערכם".

עוד יומיים עברו. שוב טלפון.
"שלום, חסיה?".
"חסיה נפטרה. הוט, נכון? מה הפעם?".
"אנחנו באים לנתק את הכבלים".
תודה, אמרתי. לפחות המצב הופנם.

למחרת בצהריים, שוב טלפון:
"שלום, חסיה?".
הפעם איבדתי את זה. התחלתי לצעוק שהגיע הזמן שמישהו יעדכן בהוט את המחשב, עניין של חמש אותיות, "נ-פ-ט-ר-ה".
"אוי, סליחה, אני משתתף בצערך", אמר הנציג. "התקשרתי להודיע שנבוא מחר בבוקר לקחת את הציוד".
"עם מי תיאמתם?", התעניינתי.
"עם חסיה", אמר הנציג.

וזה נמשך עוד ועוד, עד שפרסמתי טור על ההתעקשות המופלאה של החברה לשמר לקוחות מתים.

בדיעבד זה מצחיק, אבל ברגע האמת זה גרד את האבל שוב ושוב. כשאותה תרבות ניהולית קלוקלת לא משתנה אחרי 14 שנים, זה אומר משהו רע מאוד על הוט.

ליוחאי יש רעיון פרקטי פשוט יחסית. "שיביאו מנהל לקוחות שמבין עניין ויפתרו את זה. יש לי תואר שני ביעוץ ופיתוח ארגוני ואני מחפש עבודה בביזנס אופריישן".

מ-HOT נמסר בתגובה: "קבוצת HOT הקפיאה מאז פרוץ המלחמה את החיובים לקיבוצי העוטף שהם לקוחות החברה, וכן בוטלו באופן יזום ומרוכז חיובים וחובות של לקוחותינו ביישובי העוטף, ושל לקוחות שפנו באופן עצמאי לאחר שהציוד שהיה ברשותם ניזוק או אבד באזורי הלחימה. המקרה שתיאר יוחאי הוא חריג וייחודי, וכמובן שמדובר בתקלה מצערת. יצרנו איתו קשר בכדי להסדיר את הנושא באופן מיידי".