"בעיה של תל אביבים"? אם זה המדד למה שהישראלים חושבים - כולנו בבעיה

חזרנו לצאת קצת: כבר ארבע פעמים בילינו בחוץ מאז החלה המלחמה. הראשונה הייתה במלאת לה שישה ימים בלבד: חבר שבת זוגו המתגוררת באירופה הגיעה לישראל כמה ימים לפני המלחמה, כמעט התחנן שנצא כדי שהגברת תראה קצת ישראלים בנסיבות משוחררות יותר - ולא רק אגב ריצה למקלטים.

מה אומר? היה שמח ומבדח - בעיקר כי כולם סברו שאו טו טו מנצחים: אנחנו נחסל את המנהיגים, האמריקנים יהרסו את הכורים ואת מלאי הטילים והמשגרים נשמיד חצי בחצי, עד שההתקוממות תפרוץ והשלטון יוחלף.

שישי בצהרים, והרחוב בשוק בצלאל המה אדם. הרבה אנשים ניצלו הפוגה ארוכה יחסית בשיגורים ביחד עם שמש של יום שישי ומילאו כל פינה במסעדה הקטנה, עד שבשיא האקשן הלך בעל הבית להביא שולחן מחנות הבגדים הסמוכה. חגיגה.

בין לבין הוא הספיק לספר לי שהלך לו הבית במטח הראשון ושהם מפונים. הוא עשה את זה תוך כדי ריצה, כי לא צפה את הביקוש לאוכל הטעים שלו ונערך רק עם מלצרית אחת. מזל שכולם מסביב היו כבר בשלבים מתקדמים של לגימת בירה ויין, ככה שגילו הבנה כלפי השירות המתעכב.

חלפו עשרה ימים ועשינו את זה שוב, הפעם בבר הקבוע שלנו בפאתי הצפון הישן. המקום היה מלא יחסית (אבל מדובר במקום שדי ב-20 אנשים כדי למלא אותו). בקושי נמזגה לנו הבירה - ותפסה אותנו אזעקה ראשונה. ירדנו למקלט עם הבירות והשמחה הייתה גדולה - הצטלמנו כדי שיהיה מה להראות יום אחד לנכדים. רוב יושבי הבר ההוא, אגב, הם בגיל שבו לרובם כבר יש נכדים (אנא זכרו את הנקודה הזאת להמשך).

מכל מקום, באזעקה השנייה בתוך כשעה וחצי מצב הרוח היה כבר פחות מרומם. לשלישית כבר לא חיכינו: שילמנו והלכנו הביתה לפני שניאלץ לרדת שוב למקלט.

הפעם השלישית שבה יצאנו הייתה לאירוע מקצועי צנוע: ישבנו במקום מקסים ברחוב נחלת בנימין ומדי פעם יצאנו לשמש. האזעקה הבריחה את כולנו לחניון הסמוך - נקי, מרווח והכי חשוב, יש מקום לכולם. בפעם הראשונה זה עוד היה משעשע, עם מחזות סוריאליסטים של אנשים משוחחים בשקט זה עם זה, בידיהם כוסות מרטיני דקיקות, משל היו במסיבת קוקטייל ולא בחניון שהוסב מקלט לעת מצוא.

אבל גם כאן חזר הריטואל: אחרי הפעם השנייה התקפלנו. כי עם כל הכבוד לקשיות העורף ולחוסן המנטלי שלנו, אנחנו מעדיפים את האזעקות שלנו בממ"ד הבית, סאחים בטרנינג.

הפעם הרביעית, בצהרי שבת, במלאת שלושה שבועות למלחמה, הייתה המוחשית מכולן, הגם שלא הופרענו אפילו פעם אחת. למה? כי הדרך למקום עברה בכבישים כמעט ריקים (באנו במונית כדי לשתות כהלכה) והמקום הכל כך פופולרי, עם הבראנץ' האטרקטיבי, היה כמעט ריק.

אכלנו כאילו אין מחר - היה טעים להפליא, שתינו בלאדי מרי ואחר כך יין ואחר כך סאקה - ועל הדרך הברמן המשועמם העביר בינינו לפחות שלושה סיבובים של צ'ייסרים. אם זה נשמע למישהו יחס מפנק, הרי שהצדק עמו.

הייתי שמח לכתוב שזה בגלל שמכירים אותנו כאן (מה שלא היה חוטא לאמת), אבל האמת היא שבשעה הראשונה היינו, אנחנו וזוג החברים שעמנו - שהגיעו מחזית הוד השרון - היחידים במקום שבימים כתיקונם כורע תחת עומס הלקוחות. אחרי שעה הגיע עוד שולחן של אמיצים - ומקץ שעתיים עוד שניים.

לאחר התייעצות עם כמה חברים מתחום המסעדנות וחיי הלילה, הצלחנו לנסח כמה כללים: בתי קפה ומזנונים שמבוססים על טייק אווי, כמו גם מסעדות שעובדות חזק עם שירותי שליחים, ממשיכות לעבוד כמו שצריך. בחלק מהמקרים מדובר באשליה, שכן וולט ודומיו לא היו אמורים אלא לתמוך באחזקת משמרות, שירוויחו את הכסף מהסועדים בישיבה במקום. בעוד שעתה, אחרי ניכוי העמלה, הופכים המשלוחים את העבודה לפול גז בניוטרל גם למי שלא מפסיק לעבוד.

מי עוד נפגע פחות? מקומות של צעירים. למה? כי בני 20 הם קודם כל בני 20. גם בקרבם חל פיחות במספר המבלים, אבל - כך נמסר ממקורות על הבר: אלה שמגיעים שותים יותר.

בקצה הכי מפסיד של הסקאלה נמצאים המקומות שמכוונים מראש לקהל מבוגר מעט יותר, כזה שכבר יש לו ילדים: לצאת לארוחה משפחתית במסעדה זו חוויה יקרה - ולצאת לבד, כלומר להשאיר את הילדים תחת השגחה של אח או אחות גדולים, לא בא בחשבון במציאות שבה הם עלולים להיות לבד בעת מתקפת טילים.

מה עושים רובם? נשארים בבית ומקסימום חולצים בקבוק יין ומזמינים משלוח.

"וזה לא רק הפחד להשאיר את הילדים לבד", אמר לי מי שחי את התחום כבר עשרות שנים: "לאט לאט אנשים מתחילים להפנים שהעסק הזה הולך להיות ממושך ושומרים את הארנק בכיס.

"גם העובדה שהניצחון המובטח עדיין לא נראה באופק (לפחות עד לרגע זה, נ.ק), מורידה את המורל - אז למי יש כוח לבילויים? הוסף לזה את העייפות המצטברת מלילות שלמים בלי שינה עם הצורך לעבוד כרגיל - והנה לך הסיבה שהמקום נראה ככה".

כך אמר והחווה עם ידו מסביב, סוקר בעצב את השולחנות הריקים.

בינתיים הוא עוד שורד, חי על הרזרבות מהחודשים הטובים, אבל הוא מודה "למרות שהצלחתי לבנות פה צוות מנצח, אחרי שנלחמתי בציפורניים כדי לשמור את החבר'ה הכי טובים. עוד שבועיים-שלושה כאלה, אצטרך להוציא אותם לחל"ת. חלקם לא יחזרו".

"מה תעשה כשהכל ייפתח מחדש?" הקשיתי.

"לא חושב על זה אפילו, עד שהקמתי פה פרויקט חיים..." הוא משתנק - ומיד נאלץ לזייף חיוך לעבר אחד השולחנות הבודדים שנתפסו בינתיים, כי מי רוצה לראות בעלים עצובים?

תגידו שבילויים הם ללוקסוס, שהתל-אביבים מנותקים, שלמה אני כותב פה בכלל על צרות של עשירים. תגידו מה שאתם רוצים. אבל אני רק מניח פה דוגמה לעסקים שאם הפעילות בהם יכולה לנבא את מה שחושבים הישראלים לגבי תוצאות המלחמה, הרי שאנו בבעיה גדולה.